שמש חמה ונוראית חדרה מבעד לחלונות הבית בקיץ ההוא שבו הכול השתנה. עדן (שם בדוי) הייתה אז בת 12: היא ישבה בסלון ביתה של חברתה מילדות והרגישה שלשם שינוי היא נמצא במקום הטוב שלה. התמונות של בני המשפחה על הקיר, השטיח בסלון ואפילו הרעש של המזגן הישן - הכול היה לה מוכר. מהרגע שעדן עלתה לארץ מרוסיה בגיל שנתיים היא הרגישה בסלון הזה תחושה אמיתית של בית. אך היום הזה היה שונה.
שוב היא שמעה את רעש המזגן הישן עולה מאחד החדרים הסמוכים ואת הקור שמתחיל לחלחל בין מסדרונות הבית. עדן הייתה ילדה יפה עם שיער בהיר, שכבר הספיקה להיסגר מפני העולם אחרי שרבים אכזבו אותה. כשהיא חושבת על אותו היום היא לא זוכרת בדיוק לאן חברתה נעלמה בדקות האלו, שמהדהדות בזיכרונה כבר שנים, אך היא לא תשכח לעולם את הרגע שבו אביה של החברה קרא לה לחדרו "ליהנות" מהקור שיוצא מהמזגן.
אביה של חברתה סגר את הדלת "כדי שהקור לא יברח" והתיישב לידה. היא סמכה עליו, באיזשהו מקום בראשה הוא אולי היה האב שמעולם לא הכירה. לאט לאט הוא החל לשלוח ידיים וללטף את גופה ובמהרה הגיע לאיברים האינטימיים שלה. עדן זוכרת שהיא לא הגיבה, ישבה קפואה לידו, מנסה להבין את מה שקורה - אם זה מותר או אסור. מעולם לא היה מישהו שיסביר לה את זה. ואז היא החלה לבכות והוא נסוג לאחור.
סטירה, עוד סטירה ואחריה טריקה של דלת. עדן ניסתה להרגיע את הלחי שלה אחרי שהרגישה מקרוב, שוב, את היד של אימא שלה על פניה. היא לא יודעת מה היא עשתה לא בסדר אבל היא כן מבינה שעליה לחשוב מהר מאוד איפה היא הולכת לבלות את הלילה הקרוב. זו לא הפעם הראשונה שעדן מסתובבת בשעות הלילה המאוחרות ברחובות, באחת הקריות בצפון: רחובות שהיא הכירה היטב וידעה איפה נמצא כל ספסל שאפשר להניח עליו את הראש.
לפעמים, כשלא היה לה איפה לישון, היא הייתה מסתובבת במשך לילות שלמים ללא שינה. "חשבתי שאני ילדת רחוב וזה המסלול של כולם אז סבבה לי וטוב לי", נזכרת עדן. בחלק מהלילות הייתה ישנה גם אצל נערים מבוגרים ממנה שאיתם הייתה מסתובבת, והם דאגו שתמיד יהיה לה איפה לישון. "בימים שהם לא יכלו לקחת אותי אליהם הביתה הם היו הולכים איתי כל הלילה ברחוב רק כדי לדאוג ששום דבר לא יקרה לי", היא מבהירה ונזכרת בנערים שדווקא יכלו לנצל את מצבה אך אימצו אותה אליהם ודאגו לה.
במקום לתכנן בת מצווה - היכרות עם סמים
בחבורה של עדן הייתה עוד נערה מבוגרת ממנה. היא אספה אותה אל ביתה, שם ישנה עדן כמה שבועות. באחת מן הפעמים קראה החברה לעדן שתבוא לחדר של דוד שלה, שם היא פתחה את אחת המגירות והוציאה ערימה של חשיש. היא שאלה את עדן כמה פעמים אם היא רוצה לנסות לעשן איתה ועדן סירבה, אך אז החל לחלחל בה הפחד שהחברה תגרש אותה מהבית שלה ולא יהיה לה איפה לישון. אז היא ניסתה. תחושת האלחוש המוזרה שתפסה אותה הרגיעה אותה ושלחה אותה לשינה עמוקה. וכך התחילה עדן עם הסמים כבר בגיל 12.
אימה של עדן עבדה במשרה חלקית וסבלה מהמון רגרסיות: היא לא הצליחה לגדל את בתה, שעברה ימים שלמים ללא אוכל. עדן נשלחה על ידי הרווחה לפנימייה בכפר סבא הרחק מאימה ומהרחוב שהכירה כילדה. שם היא חברה לנערים שגדולים ממנה והחלה לצאת עם בחור שגדול ממנה בכמה שנים. היא למדה בהרצליה ועבדה בכמה עבודות, רק כדי לנסות להמשיך לעמוד על הרגליים.
באחת מן הפעמים אחד הגברים שישבה איתם הביא גור כלבים נטוש: "הסתכלתי על הכלב וידעתי שהוא הולך להיות התינוק שלי, הוא הולך להוציא אותי מהצרה שנקלעתי אליה", נזכרת עדן בתפנית שהרגישה בנקודה הזו של חייה. היא נתנה לו את השם "בוף", טיפלה בו במסירות ולקחה אותו הביתה. בעזרת הגור היא ניסתה גם להתקרב אל אימא שלה ולמצוא מכנה משותף עימה. זה עבד לתקופה קצרה: עדן הרגישה שהגור הכניס אור לחייה, שיפר אותם והרחיק אותה מהסמים. עד שיום אחד הרכבת התעכבה ועדן חזרה הביתה שעה אחת מאוחר יותר ממה שתכננה.
שוב נשלחה סטירה, רק שהפעם עדן הצליחה לעצור את היד שעפה לכיוון הפנים שלה והודיעה לאימא שלה: "זה לא הולך לקרות שוב. די עם המכות" - כך היא משחזרת. את אימא שלה זה רק עודד להעיף אותה שוב מהבית עם הכלב בידה. וכך שוב היא הסתובבה ברחוב כל הלילה. חודשיים אחרי שגור הכלבים נכנס לחייה, עדן ענתה לשיחה נכנסת מאימא שלה שאמרה: "את יכולה להיפרד מהתינוק שלך, הוא נמצא בידיים אחרות". בכך בישרה לה שמסרה את גור הכלבים למשפחה אחרת: "היא ראתה כמה הוא עזר לי והיא בכל זאת החליטה למסור אותו. אני לעולם לא אשכח לה את זה".
"הוא שאל אותי אם אני צריכה עבודה, והאמנתי לו..."
לאחר אותו משבר ביתי, הגיע רגע מסוכן נוסף. עדן, אז בת 13, עמדה לבדה בלילה, חיכתה לאוטובוס שיגיע. לפתע נעצר לידה רכב. גבר בשנות ה-30 לחייו שיצא מהרכב שאל אותה אם היא צריכה עבודה. "'אני בדיוק מחפש מישהי לעבודה ו... חשבתי לשאול אותך', הוא אמר, ואני האמנתי". הגבר הזר קבע עם עדן באחד מן הערבים לקחת אותה למקום העבודה. בגלל גילה הצעיר היא לא הצליחה למצוא עבודה ולכן לא שאלה יותר מידי שאלות. הרכב התחיל לנסוע כשעדן בתוכו - רק שבמקום לכיוון מקום העבודה, הגלגלים הובילו אל חוף הים.
מיד כשעצר הגבר את הרכב בחוף הים הוא החל לגעת בעדן, שוב היא קפאה ולא ידעה מה לעשות. כשהוא החל להיות אגרסיבי ולנסות להוריד את בגדיה היא החלה לבעוט בו חזק, "משהו התעורר בי ואמר לי שאני חייבת לעצור את זה עכשיו", היא נזכרת ברגע המפחיד, היא פתחה את דלת האוטו והחלה לרוץ, "רצתי במשך חצי שעה בין הסמטאות, לא ידעתי לאן אני רצה, העיקר שלא יתפוס אותי בטעות. ובכיתי כל הדרך".
בגיל 17 נסגרה הפנימייה שבה למדה. עדן ועובדת הרווחה שטיפלה בה החליטו יחד שהגיע הזמן שהיא תחזור לקהילה. כבר לא נשארו לה אופציות, אף בית ספר לא היה מקבל אותה עם הציונים הנמוכים וחוסר המוטיבציה שלה ללמוד. אז המליצו לה ללכת ללמוד בתיכון מקצועי בשם "עוצמ"ה עתיד-זוקו", באזור התעשייה של קריית ביאליק. מדובר בתיכון מקצועי בפיקוח משרד העבודה, שהוקם לפני 5 שנים.
התיכון הוקם בתוך החברה, בתחום אזור התעשייה, מתוך אמונה שהתעשייה היא המקום הנכון להצמחת דור העתיד. הקמתו היא תוצאה של שיתוף פעולה בין חזון ערכי של מנכ"ל קבוצת זוקו שילובים לבין הרשת הטכנולוגית עתיד. התלמידים מקבלים בתום 12 שנות הלימוד הסמכה מקצועית ורישיון לעסוק בתחום שאותו למדו: הם מלווים על ידי מהנדסים המשמשים כמנטורים.
בתיכון הזה הם לא נחשבים רק תלמידים: הנערים והנערות מוגדרים עובדי חברה ומקבלים שכר מלא. בשביל להתקבל הייתה צריכה עדן לרדת כיתה ולהתחיל הכול מההתחלה: היא הצטרפה ללימודי האוטוטרוניקה בתחום הרכב וגילתה שזה בדיוק מה שהיא חיפשה..
"עכשיו אני מרגישה שאני מסוגלת לעשות הכול"
את המהפך הכי גדול שלה בבית הספר החדש מייחסת עדן לאחד מהקורסים שהם חובה בלימודים האלו, מיזם "מפרשים" - שפועל מזה כשלוש שנים במסגרת עמותת טופז ליזמות וחדשנות חברתית. המיזם הזה חרט על דגלו לשפר את חייהן של אוכלוסיות בעלות צרכים מגוונים באמצעות מסע ימי קבוצתי. החניכים שמשתתפים במיזם זוכים להכיר אנשים שדרך הפעולות הימיות עוזרים להם לרכוש כישורי חיים, פיתוח מנהיגות וקיום דיאלוג בין קבוצות שונות באוכלוסייה. במסגרת הפרויקט עדן וחבריה לכיתה יצאו לים על ספינה גדולה ועברו תהליך משמעותי. "הרבה אנשים אכזבו אותי לאורך הדרך", היא נזכרת, "כשהגעתי לבית הספר הייתי בן אדם סגור, היה לי ממש קשה, לא סמכתי על אף אחד. אבל הים שינה אותי".
איך מרימים מפרשים ביחד כקבוצה, איך יורדים בסולם, איך חיים על ספינה שלושה ימים בלי יבשה ואיך מתקשרים אחד עם השני - את כל אלו למדה עדן לעשות על הספינה בים עם חבריה לכיתה, "למדתי להכיר טוב יותר את האנשים שלומדים איתי. היינו בסיטואציות שצריך לדון בהן כדי לקבל החלטות וזה היה מאוד משמעותי". כבר שנתיים שעדן משתתפת בפרוייקט "מפרשים", והיא גם משמשת מדריכת גלישה של נכים בים, "הים הוא הפסיכולוג שלי, הוא התרופה. הפרוייקט נתן לי תחושה שאני מסוגלת לעשות הכול". עדן בקרוב תסיים את לימודיה בתיכון "עוצמה" ותצא ללימודי הנדסאיים ובהמשך תתגייס לצבא - למרות ההתחלה הקשה לחייה הבוגרים.
ולא רק היא יוצאת לדרך חדשה: מיזם "מפרשים" יוצא עכשיו לגיוס המונים, שיאפשר להגדיל את מעגלי התמיכה ולהעניק מסעות חוויתיים לקבוצות ויחידים רבים הזקוקים לסיוע. המטרה שלהם הייתה יצירת שינוי חברתי. מאז עלו על סיפונה אלפי מפליגים אשר לקחו חלק בפעילות, קבוצות של משפחות שכולות, נשים המחלימות מסרטן, חיילים בודדים, חיילים הסובלים מפוסט טראומה, נוער בסיכון, נוער שכול ועוד.
יוסל'ה דרור, יזם ומנהל "מפרשים", מסביר: "מתוך הסגר, הבידוד החברתי והריחוק – צמח הצורך העצום של רבים מאיתנו לצאת ולעשות משהו יחד. עכשיו, יותר מתמיד, רבים כל כך זקוקים ליציאה לים הפתוח. בקבוצה תומכת, עם צוות מקצועי, מכיל ומקבל. עכשיו יותר מתמיד, אנשים זקוקים לרוח במפרשים. דווקא עכשיו אנשים שהשיגרה כל כך נחוצה להם נאבקים באי וודאות. דווקא עכשיו צעירים שהבית אינו מקום בטוח עבורם – צמאים למרחב פתוח ומכיל. דווקא עכשיו הקשיים מתעצמים והמשאבים לטיפול בהם מצטמצמים. דווקא עכשיו אנחנו זקוקים לשותפים לדרך שיעזרו לנו לסייע לאלו שכל כך כך זקוקים לכך. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו ולהפליג לשינוי".
לפניות לכתבת: avivitm@ch2news.co.il