בן אל תבורי ממש לא חלם להיות ילד פסטיגל, אבל בדיעבד הוא מספר שחג החנוכה בשנת 2002 הציל אותו. "באותה תקופה בכלל לא יכולתי ללכת לבית הספר", הוא נזכר. "היה אז בלגן עם אבא שלי. הוא היה בחו"ל והיו לו חובות למס הכנסה. זה היה על עמוד השער בעיתונים, וכשהלכתי לבית-הספר אמרו לי שאבא שלי גנב".
"בתאכלס הייתי אז יותר ילד מחשבים, פחות התעסקתי במוזיקה. ואז אימא שלי רצתה להוציא אותי, אז היא לקחה אותי לאודישן. אמרתי 'יאללה, אני זורם'. לא יודע איך, אבל הגעתי לשם, ואחרי האודישן כבר ממש חיכיתי לתשובות, פתאום רציתי את זה".
מי שעבר את גיל 18 לא צריך יותר מדי הסברים על "ילדי הפסטיגל". היום זו כבר היסטוריה, אבל עד 2008 זה היה חלק אינטגרלי מהמופע הגדול של חנוכה, ולא פחות משילדים חיכו לצפות בו – רבים מהם שאפו לקחת בו חלק. הפורמט מעט השתנה עם השנים, אבל העיקרון אותו עיקרון: חבורה של 20 ילדים שקיבלה הזדמנות פז לעלות על הבמה הגדולה לכמה דקות, לשיר את השירים של כוכבי השעה או לפחות להתנועע לידם מצד לצד.
בשביל רבים מהילדים שהגשימו את החלום זו הייתה הרפתקה חד-פעמית שתהפוך יום אחד לסיפור לנכדים, אבל חלקם חלמו בגדול ולימים סגרו מעגל וחזרו לבימת הפסטיגל בתור הכוכבים הגדולים בשורה הראשונה. השנה, בחגיגות ה-40 לפסטיגל שכבר החלו, משתתפים שלושה כאלה: שירה לוי (ילדת פסטיגל 2004), בן אל תבורי (ילד פסטיגל 2002) ושירי מימון (ילדת פסטיגל 1991).
שירה לוי אוטוטו בת 23, וזה כבר החנוכה הרביעי ברציפות שבו היא עומדת על הבמה הזאת. אבל דווקא הזיכרונות החזקים ביותר שלה הם מהפסטיגל החמישי שלה. כלומר הראשון בהחלט - זה שהשתתפה בו כשעוד לא הייתה בת 7. "ראיתי בטלוויזיה פרסומת שיש אודישנים לילדי הפסטיגל בקניון עזריאלי וברגע ששמעתי את זה, אמרתי לאימא שלי 'מחר את לוקחת אותי לשם! את שומעת? מחר!'. וכך היה".
"שש בבוקר יום למחרת, התייצבנו בתור של אלוהים ישמור. עד 15:00 רק חיכינו בתור. כל ילדי מדינת ישראל באו להיבחן. אימא שלי רצתה לעוף משם ולא נתתי לה. ממש התעקשתי, הייתי ילדה מצחיקה. וגם שרתי שיר קורע – 'אתה חייב למות עליי'. רקדתי באמצע הקניון בלי בושה, וההורים שלי היו בהלם. חשבו שעובדים עליהם, לא האמינו שבאמת יכול לצאת משהו מילדה בת שש ששרה 'אתה חייב למות עליי' באמצע הקניון".
"הייתי רואה את הפסטיגל בכל שנה וקצת מקנאה בילדים האלה"
"אני זוכרת את המסדרונות של רוממה בחיפה מאחורי הקלעים שהסתובבנו בהם", מתארת שירי מימון. "אני זוכרת איך עמדנו על המדרגות רגע לפני שעלינו לבמה. אני זוכרת שהיינו באולפן והקלטנו – זו הייתה חוויה ראשונה בשבילי, להקליט באולפן, להקליט קולות. אני זוכרת שראיתי את השם שלי כתוב על תקליט הוויניל".
"בזמני לקחו ילדים חיפאים", היא מספרת על פסטיגל 91' שאכן פעל בשנותיו הראשונות כאלטרנטיבה החיפאית ל"פסטיבל שירי הילדים" הוותיק בהיכל התרבות בתל אביב. "אנחנו מחיפה, אימא ראתה מודעה שמחפשים ילדים לפסטיגל ושאלה אותי אם אני רוצה ללכת, ואמרתי לה שברור. הייתי רואה את הפסטיגל בכל שנה וקצת מקנאה בילדים האלה".
"אני זוכרת ששרתי באודישן את 'הקיץ האחרון'. זה נורא לא תואם לגיל. הייתי בת 10. אבל נורא רציתי להרשים אותם, אז שרתי את זה. ואז אימא שלי קיבלה טלפון, הודיעו לה שהתקבלתי, היא סיפרה לכולנו וכולנו שמחנו. היה נורא כיף. הלכתי לבית הספר וסיפרתי בכיתה, השווצתי כמובן. ואז נקבע מפגש נוסף - וכשהגענו למפגש התברר שזה עוד אודישן. אימא שלי חשבה שהיא מתעלפת. הייתה שם אי הבנה, הרי סיפרתי כבר לכל העולם שהתקבלתי. היא אמרה להם 'הילדה תהרוג אותי, אוי ואבוי'. אז היא פשוט ישבה מחוץ לאודישן, חיכתה לי וכססה ציפורניים. היא הייתה בהיסטריה. לשמחתי עברתי גם את האודישן הזה, אז לא היינו צריכים להתמודד עם הבושה והאכזבה".
"מה שאני הכי זוכרת זה את גידי גוב כל הזמן מפהק, הוא היה גמור"
גילוי נאות. אני יודע על מה הם מדברים. גם אני עברתי את החוויה הזאת. הייתי בכיתה ד', עוד לא בן 10, והשתתפתי בפסטיגל 1998. ההורים שלי מספרים שבכל בוקר הייתי קם עוד לפני שהשמש זרחה, אוסף את העיתון מפתח הדלת, ומחפש בציפייה את המודעה על האודישנים. כל בוקר הסתיים במפח נפש, עד הבוקר שבו סוף סוף הופיעה המודעה המבשרת על האודישנים שנערכו במועדון צוותא בתל אביב.
אבל לצד רגעי התהילה על הבמה, צריך להודות באמת: ההופעה עצמה הסתכמה במספר דקות, חלק קטן מהמופע, ורוב השעות הארוכות של ילדי הפסטיגל עברו בעיקר מאחורי הקלעים במשחקי חברה וקלפים. בני המזל הם אלה שזכו לשחק טאקי עם הכוכבים הנערצים עליהם מהטלוויזיה.
"הראל סקעת היה איתנו הרבה", מספרת שירה לוי על פסטיגל 2004. "וגם אגם רודברג הייתה מבלה איתנו הרבה. אני זוכרת אותם בתור דמויות מאוד דומיננטיות בחוויה הזאת. הם היו יושבים איתנו והיה מין הווי כזה, הם היו כל כך נחמדים, וזה קשה להיות נחמד אחרי ארבע הופעות ביום, אבל הם היו משהו משהו".
"אצלי כולם היו מאוד נחמדים, ובעיקר מאוד עייפים", אומרת שירי מימון. "היו אז אתי אנקרי, גידי גוב, חני נחמיאס, שלומי שבת, להקת פורטרט, ומה שאני הכי זוכרת זה את גידי גוב כל הזמן מפהק. זה הזיכרון הכי חזק שלי ממנו מאז. הוא היה גמור. הוא הנחה את הפסטיגל וזכה עם השיר "מה מי מו", ואני זכיתי עם סי היימן – במקום השני, כמובן. דווקא השיר 'מיכאל' של אתי אנקרי שזה אחד השירים הכי יפים שנשארו מכל הפסטיגלים, והוא מאותה שנה, לא הגיע לשום מקום גבוה בתחרות. אני מאוד אהבתי אותו. רציתי שזה יהיה הסולו שלי, אבל לא קיבלתי אותו".
"תקשיב, יש לי סקופ", אומר בן אל תבורי בצחוק גדול. "אני הייתי מעריץ קשה מאוד של יהודה לוי. אהבתי אותו מאוד, ורציתי את מספר הטלפון שלו בתור ילד. לא רצו להביא לי את המספר שלו, אז פשוט נכנסתי לחדר של המנהלים שם. לקחתי את הטלפון של יהודה לוי, וראיתי כבר את המספרים של כל האומנים, אז לקחתי את של כולם, והתחלתי לחלק לכל הילדים".
זוכר מי עוד היו שם?
"בקושי, בקושי. מי היו? סופי צדקה הייתה, ליאור נרקיס, מירה עווד, אלי ומריאנו... אה! והייתה גם מישהי שהייתי מאוהב בה קשות בתור ילד. היום לא שומעים עליה. ליאל קולט, נכון?"
נכון
"כן, היא גם הייתה שם. הייתי מאוהב בה".
פגשת שם גם את עוזי חיטמן ז"ל, חברו של אבא שלך
"נכון. עשינו איתו מחרוזת שירים שלו. כשהגעתי לשם לא הכרתי אותו אישית, הכרתי אותו רק מהסיפורים של אבא שלי, ושם הייתה לי איתו היכרות אישית אישית, בארבע עיניים. חיים שלי. קיבלתי ממנו שיעורים לחיים, בעיקר התרשמתי מהרוגע שלו. אני מסתכל על בן אדם כזה שעובד קשה ועבר כל כך הרבה, איזו שלוות עולמים, רק ללמוד מזה. עכשיו כשאני בתוך זה – אני רואה כמה זה קשה, אני בעצמי נפשית מתחרפן. אין אנשים טובים כמו עוזי בעולם".
"רוב הפסטיגל הייתי בתוך תחפושת של פינגווין"
עד שנת 1998, ילדי הפסטיגל היו קבוצה מגובשת אחת שהופיעה, ללא תשלום, בכל 50 ההופעות בכל רחבי הארץ. במשך השנים נשמעו לא מעט ביקורות על "ניצול הילדים", אבל הזמירים הזאטוטים נהרו מתוך חדוות יצירה וברצון לחוות את החוויה במלואה. בשנת 1999 החל פיקוח הדוק של משרד העבודה והרווחה, תנאי ההעסקה של הילדים השתנו, ובכל פסטיגל היו שתי קבוצות ילדים שהופיעו לסירוגין כדי להתחלק בנטל.
"לי זה לא היה קשה", טוענת שירי מימון שלמעשה, מבין שלושת הכוכבים שאיתם אנחנו משוחחים, היא ילדת הפסטיגל היחידה שעשתה את כל ההופעות. "לאימא שלי זה היה קשה. היא השאירה שלושה ילדים בבית, והייתה מסתובבת איתי. זו הייתה בשבילה הקרבה באיזשהו אופן. זה אמנם לא התפרש על שלושה חודשים כמו היום, ועדיין – היא עזרה לי להגשים לי חלום. גם אם היה לה קשה, לא היו לה טענות".
"אצלנו, כשכבר היו שתי קבוצות לסירוגין, היה בלגאן על הקלטת של המופע", נזכר תבורי. "בקבוצה השנייה הייתה ילדה שאימא שלה הייתה מקושרת להפקה. אני רציתי שהסולו שלי יהיה בקלטת. היה לי סולו עם מיקי גבע ב'נדליק ביחד נר'. והיו מלחמות על זה, אני לא אשכח. רצתי לעוזי חיטמן אז בצעקות מאחורי הקלעים, לא היה לי טלפון ובאתי לבכות לו 'אתה יכול להתקשר לאבא שלי בבקשה?', רציתי שאבא שלי יעזור לי עם הקומבינות שלו".
אבל צפיתי, לא רואים אותך בקלטת
"רואים אותי בתוך תחפושת של פינגווין"
מה זאת אומרת?
"רוב הפסטיגל הייתי בתוך פינגווין. היו שמים אותנו בתור פינגווינים וכל מיני תחפושות. מה שהרקדנים עושים היום, אנחנו עשינו אז. אז רואים אותי בתוך הפינגווין בקלטת"
אני מבין. אז הילדה מהקבוצה השנייה הייתה מקושרת יותר ממך
"ככל הנראה", הוא מחייך. "אתה יודע, אבא שלי היה אז בבלגאנים. בכל זאת".
"גם אצלנו היה את כל ה'את מי צילמו יותר בסרט, את מי רואים יותר בדי.וי.די...'", מודה שירה לוי שהשתתפה בפסטיגל שנתיים אחרי בן אל. "אבל האמת היא שאת הילדים זה פחות עניין. זה היה יותר אישיו אצל ההורים. הרי ילד בן 6 לא באמת מעניין אותו. העיקר שהוא מופיע ועושה כיף. אבל באמת היו הורים שזה ממש העסיק אותם, למה לא צילמו את הבן שלהם. להורים שלי לא הייתה בעיה כי אותי דווקא ראו. אני זוכרת שהופעתי בשיר של הראל סקעת, 'לעוף', וזה הכי סגירת מעגל שאנחנו מככבים השנה יחד בפסטיגל".
בבית הספר שלך זיהו אותך? התלהבו מזה שהשתתפת בפסטיגל?
"ברור. הרגשתי אז הכוכבת של בית-הספר. אתה זוכר שהיו פעם הטלוויזיות שמכניסים לכיתה על עגלה? אז הבאתי יום אחד את העגלה עם הטלוויזיה, ובשיעור חינוך הקרנו את הסרט של הפסטיגל. הילדים עפו, זה היה ממש גאווה בשבילי. והחברות שלי עם מאי, החברה הכי טובה שלי עד היום, התחילה כי היא ראתה אותי בפסטיגל ואז היא באה אליי בבית-הספר ואמרה לי 'את יודעת שראיתי אותך בפסטיגל וזה וזה וזה...', וכאמור עד היום אנחנו החברות הכי טובות".
אז באמת הרווחת משהו חשוב מזה
"הכי חשוב"
"הייתי צריכה להראות תמונות מהילדות כדי להוכיח שכבר נפגשנו פעם"
שירי, שירה ובן אל בגרו וחזרו עם הזמן ל"זירת הפשע", כל אחד בתורו, הפעם ככוכבים הנערצים. במהלך חייהם הבוגרים הם פגשו שוב את הכוכבים הוותיקים מהפסטיגל שבו השתתפו כילדים – הפעם בגובה העיניים. "אני זוכרת שהופעתי אחרי 'כוכב נולד' עם שלומי שבת", מספרת שירי מימון. "כשהייתי ילדת פסטיגל הוא היה אחד הכוכבים הגדולים במופע, והוא היה מקסים ופתאום כשגדלתי הופעתי איתו בקיסריה. הוא הזמין אותי לשיר איתו שיר שאני כתבתי. גם את גידי גוב פגשתי פתאום ועם חני נחמיאס עשיתי הצגה. אני מאוד אוהבת את סגירות המעגל האלה".
"המון אנשים לא התחלפו מאז שהייתי ילדת פסטיגל ועד שחזרתי כאומנית", מספרת שירה לוי. "נניח, אביחי חכם שהוא הכוריאוגרף של הפסטיגל, היה רקדן בפסטיגל 2004. ויניב שהיה אז אקרובט בפסטיגל, הוא האחראי על כל האקרובטים שם היום. ישר ניגשתי אליו, כמובן שאף אחד לא זכר אותי ולא ידע על מה אני מדברת, אבל אני ממש התלהבתי, כי אנשים לא השתנו. היו כאלה שהייתי צריכה להראות להם תמונות שלנו יחד מהילדות, כדי להוכיח להם".
ואיך זה מרגיש לחזור לבמה הזו – הפעם מהדלת הקדמית?
"מאוד מאוד מאוד התרגשתי. זו הבמה הכי גדולה בארץ. תחשוב, רק ביום אחד בתל אביב רואים אותך 32 אלף איש. 8,000 איש מקיפים אותך בקהל בכל הופעה. אי אפשר להסביר מה קורה בגוף כשאתה עולה להופעה כזאת. הפרפרים האלה זו הרגשה שאנשים הולכים לקפוץ באנג'י בשבילה".
"כשאני באה ומציגה מול הבמאי חנוך רוזן את הסצנות והקטעים זה מחזיר אותי אחורה. אני זוכרת למשל בתור ילדת פסטיגל, שחנוך עמד מול כל הילדים יחד עם המפיק המוזיקלי, וכל אחד מאיתנו נעמד בתורו והיה צריך לשיר לחנוך את 'גשם גשם משמיים', כדי שחנוך יבחר מי מאיתנו יקבל את הסולו עם נינט טייב בשיר הזה".
אז חלק מהאנשים מאחורי הקלעים אולי לא השתנו, אבל הפסטיגל שינה את פניו לחלוטין. מי שיצפה באחד ממופעי החנוכה משנות ה-80, אפילו שנות ה-90, לא יאמין שהם מאותו בית יוצר של הפסטיגלים האחרונים. גם מוסד ילדי הפסטיגל נסגר בשנת 2008, והמופע המשיך בהצלחה גדולה בלעדיהם.
"הפסטיגל היום לדעתי הרבה יותר מושקע, והרבה יותר מקצועי", מסביר בן אל. "לשלב בזה ילדים זה קשה. קשה לעבוד איתם. זה לא ילד, שניים, שלושה... זה המון ילדים, ועוד תוסיף את ההורים שלהם שמתערבים. נחסך מההפקה הרבה כאב ראש".
"אני יכולה להבין את ההחלטה הזאת, זו החלטה נכונה", מסכימה שירה לוי. "אני תפסתי את זה בתור חוויה מאוד מאוד חיובית. אבל אני לא יודעת אם לכל ילד בגיל 6 יש את שיקול הדעת להחליט אם הוא בנוי לזה, כי זו באמת חוויה אינטנסיבית שלא מתאימה לכל אחד".
ושירי מימון מכניסה את כולנו לפרופורציות. "לילדים של היום יש טיקטוק ויש להם את התכנית 'בית ספר למוזיקה', מה יותר טוב מזה? מה שהיה היה, וזה היה מקסים. אבל היום יש פלטפורמות אחרות בשביל ילדים מוכשרים שהן לא פחות טובות".