בקיץ של שנת 2000, עת השתחררתי מהשרות הסדיר, החלטתי שאני רוצה לטוס לטייל. אספתי פרוטות והתקשרתי לסוכנות נסיעות. טיפלה בי סוכנת, נורית שמה, שהותירה בי רושם חיובי ברמות נדירות. הגישה שלה, המקצועיות, האדיבות, הליווי התומך. ללא ספק ובאחריות מלאה, מדובר במשרד הנסיעות הטוב בישראל וללא ספק נפלתי על הטובה שבסוכנותיו.
כשעופר שלח, עיתון הארץ ומיד אחריהם כל מערכות החדשות, אתרי האינטרנט המובילים ואחותם דיווחו על "עוולות" חיילי צה"ל בעזה ועל "פשעי המלחמה" שביצענו ב-"עופרת יצוקה", אמרתי לעצמי שאת כרטיס הטיסה שלי להאג אני בטוח קונה ממנה. כן, שמעתם נכון - התחשק לי לטוס להאג. רק כשסיפרה לי כמה עולה כרטיס, התעשתי. מה, אני אמור לשלם על הכרטיס? הרי המדינה שלחה אותי, שהיא תשלם.
ניפגש בהאג
בתכל'ס, אותי הרי לא יתבעו בהאג. אולי על הוצאות של שיפוצים. אתם יודעים - שפכטל, משקופים, זגגות, דברים כאלה של בית משפט לתביעות קטנות. אבל את התת אלוף שהיה בסוללת העפר עליה שכבתי, זה שהזכיר לכל הלוחמים מסביב את המורשת של ההוא שמחובר עכשיו למכשירים, אותו דווקא כן עלולים לתבוע.
דווקא הוא, שהחזיר לחייל המילואים בשטח את התחושה שהפיקוד הבכיר לצידו, צריך לחשוש? למענו, כל אחד ואחד מהלוחמים שנכחו ב-"זירת הפשע" מוכן להתגייס בצו 8 אזרחי, על מנת שתחקירונים כאלה לא יכתימו את הכותפות שלו. אני אדאג לך, תת אלוף יקר, שאת הוצאות הטיסה להאג, לא המדינה תשלם, אלא אלה שמפרסמים תחקירים כאלה. ואם לא הם, גש לנורית ותגיד לה שיורם שלח אותך.
אתם חשובים לי מכל
לא יודע למה, אבל נשמע לי רק הגיוני שמפקד יגיד לפקוד שלו, שבעוד כמה דקות נכנס ללחימה בסמטאות הצרות של עזה, שהוא חשוב מכל. הרי הסאב-טקסט של הנאמר, לאוזני הלוחמים הפשוטים, הוא ברור: אתם חשובים לי מכל. לי, משמע למפקדים שלי. למפקדים שלי, משמע לדרג המדיני. לדרג המדיני, משמע לעם ישראל.
עם ישראל, יחד עם הלוחמים בשטח, התמודד עם דילמות קשות של מותר ואסור. הרי כולם יודעים אילו יכולות אדירות יש לצה"ל. כולם יודעים מה יכול לקרות לבעל הבית כשהוא מחליט להשתגע. כל אזרח - ולא משנה אם היה בחזית, בעורף החזיתי או בעורף התזזיתי - עמד בפני דילמות אנושיות רציניות ביותר. וקיבלנו החלטה: חיילי צה"ל חשובים יותר מכל. חשובים יותר ממשפחה פלסטינית שתיעקר מביתה כדי שהקיבוצניק יחזור לקיבוץ לשנה אחרי השחרור, לפני שהוא עובר לתל אביב. או כדי שהמושבניק יחזור למושב, יתחתן עם בת מושב, יבנה וילה על השטח של ההורים וימכור את המשק של אבא לכרישי נדל"ן. או כדי שהמתנחל יחזור הביתה לפנק חיילים שסוגרים שבת עם ג'חנון בבוקר. או כדי שהרמת גני ישמע את עובד מפטרז. העם בחר לא להיות צדקן.
עשינו את המוטל עלינו
אני, יורם בן ציון, לא קצין ולא בעל תפקיד רשמי, סתם לוחם שהיה שם, מרשה לעצמי לצאת בהודעה של חייל פשוט: הצבא עשה את המוטל עליו – לגרום לצד השני להבין, שאיתנו לא מתעסקים. המפקדים עשו את המוטל עליהם, שדאגו קודם כל לשלום החיילים. הלוחמים עשו את העבודה שלהם, תוך התמודדות עם האתגרים שהוצבו בפניהם. וחשוב מכל, העורף עשה את העבודה שלו, בתחושת הסולידריות אותה העניק לנו.
הסולידריות שהייתה בעם הורגשה בכל שניה מרגע הגיוס לצו המיוחד. "לפנק לפנק", אומרת הפרסומת וזה בדיוק מה שהרגשנו. תרומות שזרמו מכל עבר, מכתבים מילדים ואזרחים מחבקים שבאו לחזק. עם ישראל היה מאחורינו במלחמה הזאת, ועוצמת הפגיעה הייתה בהתאם. ככה זה כשמתאפקים שמונה שנים.
אף תחקירון כזה לא יכתים את מצפונו של אף אחד מהלוחמים.