רגע אחרי שדניאל ומנור גורי התחתנו הם טסו לעשות תואר שני בארה"ב, נשארו שם חמש שנים ואז חזרו לישראל והחליטו להקים בית בקיבוץ לוחמי הגטאות, שבו גדל מנור. אבל אז הגיעה הקורונה, בני הזוג הרגישו חנוקים והחליטו לחשב מסלול מחדש ולעבור למקום שיאפשר להם לקיים אורח חיים קרוב לטבע וזמן איכות עם הבנות. היעד שנבחר לרילוקיישן הוא מדינת פנמה במרכז אמריקה, והמעבר אליה נעשה במרץ 2022. בני הזוג הקימו בית וחווה קטנה, ומתגוררים בסמוך לקהילה ישראלית מגובשת, שעוקבת מרחוק במה שנעשה בארץ.
>> מילאנו: הדירה הבוהמיינית של אשת הנדל"ן הישראלית וחברתה השחקנית
>> איך זה מרגיש להיות ישראלי שחי בלונדון עכשיו
הלוקיישן: כפר קטן בשם קניאס (Cañas) שנמצא כמה דקות נסיעה מחוף פלאיה ונאו (Playa Venao) המפורסם בפנמה. מנור תמיד רצה אדמה משלו לבנות בה בית ולגדל בע"ח וגידולים, וגם אצל דניאל התגבש הרצון לפינה שקטה משלהם. אזור פלאיה ונאו התאים להם כי יש שם קהילה בינלאומית וישראלית גדולה, היצע של חוגים ופעילויות לילדים בכל הגילים ובי"ס ג'ונגל חמוד שמשלב למידה פורמלית בכיתה לצד תכנים אינטראקטיביים ומעשיים בטבע בחוץ. הם חיפשו אלטרנטיבה קרובה וזולה יותר, שתאפשר להם לרכוש פיסת קרקע וכך הגיעו לכפר קניאס שבו ורכשו בו קרקע בשטח עשרה דונם. דניאל: "הבית שלנו נמצא במרחק נסיעה והליכה קצר מבית הספר של הבנות, וזה מאד נוח מבחינתנו".
בני הבית: בבית גרים דניאל (37) - במקור ממושב שדה יצחק ומהנדסת מערכות מידע במקצועה, מנור (39) - במקור מקיבוץ לוחמי הגטאות והאחראי על תחזוקת החווה, ים (7) - תלמידת כיתה א' בבי"ס ג'ונגל בינלאומי בכפר, יולי (6) תלמידת גן חובה באותו בי"ס, ונאיה כלבת הפיטבול ששומרת בלילות על החיות מהתנים המקומיים. בחווה מתגוררים, נכון לרגע זה, 2 עיזים, 5 כבשים, 5 ארנבים, 20 תרנגולות ו-25 ברווזים. מנור אחראי על הטיפול בחיות, בנייה ופריסה של מערכת צינורות השקייה בכל שטח החווה וכו', וגם חי ונושם את הים בכל מובן אפשרי, החל מדייג, צלילה, השטת סירות ועד גלישה. דניאל נאלצה להתאים את עצמה להיצע השוק המקומי: "כיום אני עובדת כמנהלת תפעול וקשרי לקוחות של חברה מקומית. אחד התחביבים הגדולים שלי הוא תפירה ובשנים האחרונות אני תופרת לנו תחפושות משפחתיות כל פורים".
ההחלטה על רילוקיישן: דניאל: ”בסוף שנת 2013 החלטנו לעשות תואר שני בארה"ב. ארגנו חתונה זריזה בארץ במקביל למבחני קבלה לאוניברסיטה, וארבעה חודשים אחרי כבר היינו על מטוס בדרך לטקסס, עם שתי מזוודות וקצת חסכונות. לאחר חמש שנים חזרנו לקיבוץ של מנור עם שתי בנות, תכולת בית במכולה, תארים אקדמאיים, חור בכיס אבל מיליון חוויות שצברנו. החזרה לארץ לא הייתה קלה- יוקר המחייה, הפקקים, הלחץ והמרוץ התמידי סביב הכסף וההוצאות, אבל התגעגענו למשפחה ולחברים ורצינו שהבנות יגדלו בקרבת המשפחה החמה שלנו, אז עברנו תהליך קבלה לחברות בקיבוץ, קנינו שטח של חצי דונם והתחלנו לבנות את בית חלומותינו במחשבה להשאיר שטח בחצר לבע"ח וגידולים. בשיא הקורונה הרגשנו חנוקים וקיבלנו החלטה לעזוב שוב. היעד עוד לא היה ברור, אבל הקריטריונים שהנחו אותנו כן: מקום שבו נוכל להיות תושבים חוקיים, שהמחייה בו זולה יחסית כך שתאפשר לנו להתקיים ממשכורת אחת וליהנות מזמן איכות לגידול הבנות בנחת ובקרבה לטבע. הכנו רשימה של כמה יעדים ופנמה הייתה אחת מהם. מנור יצא כחלוץ ראשון לביקור של שבוע וכשהוא חזר קיבלנו החלטה שעוברים לפנמה. תוך ארבעה חודשים הכול כבר היה היסטוריה".
עיצבו את הבית בפנמה ברוח הבית בקיבוץ
הבית: כשבני הזוג רכשו את הקרקע הם רצו לעבור לגור בשטח כמה שיותר מהר. אחת האופציות שעלתה מבחינת האישורים, עלות הבנייה ומשך הבנייה, הייתה בנייה עם מכולות. דניאל: "הבית שלנו בנוי משלוש מכולות שחיברנו, סה"כ 86 ממ"ר. יש לנו 3 חדרי שינה, 2 מקלחות ושירותים, סלון, מטבח ומרפסת גדולה. לקח לנו חודשיים וחצי לבנות את הבית עם בעלי מקצוע מקומיים ועברנו לא מעט טלטלות, אבל בסופו של יום אנחנו מרוצים מהתוצאה. אחד מהקשיים הגדולים שנתקלנו בהם באזור הוא למצוא אנשי עבודה טובים, חרוצים ואמינים. אין מבחר והרבה מהסטנדרטים שאנחנו רגילים אליהם בארץ ובמדינות מערביות לא קיימים פה, ככה שחייבים להיות עם יד על הדופק ולעבוד ביחד אתם כדי לראות שהדברים נעשים בצורה הנכונה. זה דרש מאתנו גמישות מחשבתית ורכישת מיומנויות חדשות כמו ריתוך, יצירת מפרטים ופיקוח, אדריכלות, שרברבות, ריצוף ואפילו הכנת בטון. בהמשך, אחרי שהתמקמנו והתאפסנו על עצמנו בבית, התחלנו לשתול עצים ובזכות המיומנויות החדשות שרכשנו גם בנינו בית גדול לחיות המשק".
העיצוב: כיוון שהמשפחה לא הספיקה לגור בבית שבנו בהרחבה בקיבוץ, דניאל ניסתה לעצב את הבית בפנמה ברוחו. כל החומרים, ברזים, קרמיקה נקנו באזור הכפר והסגנון כפרי. דניאל: "מבחינת העיצוב אני חושבת שאחד הדברים הבולטים אצלנו זה מטבח גדול ופתוח, ביחס לגודל הבית כמובן. אנחנו מאוד אוהבים לבשל וזה היה חשוב לנו. בבתים הפנמניים למשל המטבח הוא חדר קטן סגור. תמיד יש לנו במזווה טחינה וחמוצים ישראליים. בחוץ יצרנו פינת מדורה עם סאג' שמנור הכין פה מדיסק של כלי חקלאי, ולא פעם אנחנו מכינים שם עם הילדות וחברים שלהם פיתות. אנחנו מאוד אוהבים אוכל ישראלי ומבשלים ואופים הרבה בבית- חלות, פיתות, פלאפל, חומוס, לאבנה מחלב עיזים טרי מהחווה וכו'".
כמה זה עולה לכם? דניאל: "בתהליך הקנייה אין פיקוח על המחירים, זה לחלוטין שוק של היצע וביקוש .יש מתווכים שחיים פה ומפרסמים שטחים למכירה, ויזמים שקנו לפני שנים שטחים ומציעים אותם עכשיו למכירה או שמפתחים פרויקטים בעצמם ומציעים כבר בתים מוכנים למכירה. למי שיש זמן ורוצה לחסוך בכסף ועמלות, מומלץ מאוד להתחבר עם המקומיים ולשאול אותם מי מוכר שטחים באזור. הרוב הגדול של המקומיים בכפרים מקסימים ועוזרים בשמחה. בניית הבית עלתה לנו בסביבות 50 אלף דולר. מים יש לנו בשפע ובחינם כי חפרנו באר בשטח. מנור בנה מערכת צינורות ופילטרים לסינון המים ואנחנו שותים מי תהום טהורים. המים נשאבים באמצעות משאבה חשמלית וחשבון חשמל יוצא לנו בסביבות 100 דולר. החשמל פה לא זול, אפילו ביחס לארץ".
"שמחנו לאמץ את פשטות חיים והרוגע שלהם"
השוני בעיצוב ובלייף סטייל המקומי לעומת הישראלי: דניאל: "הבית שלנו בנוי ממכולות, שזה חריג בנוף המקומי (למרות שלאחרונה כל מיני מכולות מופיעות פתאום בשטחים באזור). כל מי שנכנס לבית מופתע לטובה מכמה שהוא נראה 'רגיל' מבפנים, הרוב הגדול של הבתים המקומיים נבנים מבלוקים. מה שמאוד מאפיין בתים פנמיים הוא שהמטבח עשוי מבטון מוחלק פשוט, ללא ארונות ודלתות, רק משטח בטון, כיור וברז. במרבית הבתים ניתן לראות שטיח וצבע רק בחזית של הבית, שאר הקירות נשארים עם בלוקים חשופים. הפנמיים הם אנשים צנועים ושמחים וככה גם הבתים שלהם. ברובם ניתן לראות שקיר החזית של הבית מכוסה בשכבת טיח וצבע, ולרוב זה צבע בולט כמו ורוד פוקסיה, כתום וטורקיז. בPlaya Venao- שנמצאת במרחק כמה דקות נסיעה מאתנו ויש בה קהילה בינלאומית, רואים בנייה מודרנית - הרוב בלוקים ויש קצת בנייה קלה ובנייה מעץ. מבחינת סגנון חיים, המקומיים שבכפרים סביבנו הם אנשים פשוטים וצנועים שנהנים מהמועט שיש להם. אין להם עניין של רדיפה אחרי הכסף וזה מתבטא בזה שהם לא יהפכו עולמות כדי לקחת עוד עבודה. הם אנשים טובים אבל גרועים בתקשורת ושירות לקוחות זה מושג חלש אצלם, לא ממקום רע, הם לא מכירים משהו אחר. לדוגמה, לא מעט פעמים קבענו עם אנשי עבודה להגיע לעבוד ביום מסוים ואז מגיע אותו יום והצוות לא מגיע. אנחנו מסמסים ומתקשרים ואין מענה. יום או יומיים אחרי הם נזכרים לחזור אלינו ולהגיד שהייתה בעיה עם האוטו או שהילד היה חולה או שאחד העובדים היה חולה. אנחנו כל פעם מנסים להסביר שאין בעיה, דברים כאלה קורים רק תעדכנו אותנו כי אנחנו מחכים ומפנים את היום בשביל זה ובסוף כלום. לא משנה כמה נסביר, יש דברים שלא משתנים. ועם זאת יש לעניין צד נוסף, שמחנו לאמץ את פשטות חיים והרוגע שלהם".
איך מתמודדים עם המצב בארץ? דניאל: "לא פשוט להתעדכן מרחוק על מה שקורה. יש פה בפלאיה ונאו בית חב"ד עם צוות מהמם ולא מעט אירועים מגבשים ופעילויות עזרה לישראל כמו תרומות, תפילות או עזרה להחזיר לארץ מטיילים שרצו להתגייס. אנחנו לא מסתירים את העובדה שאנחנו ישראליים. עלה פה חשש בקהילה בתחילת המלחמה, מאחר ופלאיה ונאו ידוע כאזור של ישראלים. ערכו מפגש בנושא כדי לחשוב על דרכים להתמגן, אבל אנחנו לא מרגישים פה אנטישמיות. לנו באופן אישי זה לא שונה בתחושה מאשר כשגרנו לפני כמה שנים בארה"ב".
הגעגועים לישראל: מעבר למשפחה ולחברים, בני הזוג מתגעגעים בעיקר לקולינריה בארץ. בזכות היותם חלק מקהילה ישראלית מגובשת, יש להם עם מי לדבר עברית בשוטף ולאכול כמו בבית. דניאל מסכמת שחזרה לארץ לא רלוונטית עבורם, לפחות לא כרגע: "אני חושבת שהשילוב של חיי החווה הרגועים שיש לנו פה, יחד עם האפשרות לגדל את הבנות בסביבה בטוחה ומאוזנת לצד קהילה ישראלית ובינלאומית מאוד טובה לנו, וזו תזכורת יום יומית מעולה לסיבות שהביאו אותנו לאיפה שאנחנו היום. אבל אנחנו בגישה של never say never. ניתן לחיים להוביל אותנו".
