תקומה קרליבך-מנדאל, בתו של מייסד "מעריב" עזריאל קרליבך, התגוררה במשך 55 שנה בדירה בבית הכרם בירושלים. שם נישאה לאברהם מנדאל, צייר וזוכה זכה פרס ירושלים לציור בשנת 1998, ושם נולדו שלושת ילדיהם, איילת השחר, שלומציון ויהוידע עזריאל. מנדאל נפטר לפני 20 שנה, ולאחר שהילדים עזבו לתל אביב ולמודיעין, החליטה גם קרליבך-מנדאל לעזוב את העיר, חיפשה דיור מוגן מתאים ובחרה בעזריאלי פאלאס במודיעין.
כדי לעבור מדירה ששטחה 120 מ"ר ובה חמישה חדרים לדירה ששטחה 63 מ"ר ובה 2.5 חדרים נעזרה קרליבך-מנדאל במעצבת הפנים חגית מוניץ. הדירה החדשה נמצאת בקומה השביעית, מול נוף פתוח, וקרליבך-מנדאל ראתה במעבר הזדמנות ליצור לה בית שיהיה בדיוק לטעמה. "אף פעם לא עשיתי באמת מה שרציתי מבחינת סידור הבית והריהוט, כי תמיד היו צרכים של בית ושל ילדים שעמדו לפני הרצונות שלי". הפעם ידעה שהכול יהיה פתוח, קליל, מודרני ולא כבד, אפילו אם היא מבזבזת את ירושת הילדים, היא צוחקת.
לפני שניגשו לעיצוב הדירה החדשה ביקרה מוניץ בביתה של קרליבך-מנדאל בירושלים, וגילתה בית מטופח ומלא חיים עם אמירה אישית, חום והמון פריטים שלכל אחד מהם סיפור משל עצמו. "היה לי חשוב לבקר בבית בו גרה תקומה באותו זמן כדי להבין לעומק מה החפצים שיעברו איתה וכדי להכיר יותר את אורח החיים שלה והסגנון", אומרת המעצבת.
קרליבך-מנדאל נולדה ב-1944, ושמה מבטא את משאלתו של אביה שמדינת ישראל תקום. "הוריי עלו מגרמניה והתחתנו כאן. כשבחרו לי שם, הייתה לאבי התלבטות בין תקומה לקוממיות. אמא שלי, שהייתה פחות מעורה בעברית, העדיפה תקומה אבל ביקשה שם נוסף למקרה שלא אסתדר עם השם הזה", היא מספרת. תקומה קיבלה שם שני – ניצה, משום שנולדה באדר, כשניצנים נראו בארץ. למיטב ידיעתה, היא הראשונה בארץ שקיבלה את השם תקומה. כשהייתה בת 4, ב-1948, התרחש אחד האירועים החשובים בעיתונות הישראלית – אביה, אז העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", פרש עם רוב העובדים והעיתונאים והם הקימו עיתון חדש בשם "ידיעות מעריב", לימים מעריב. "קשה לי לומר היום אם מה שאני זוכרת הוא מסיפורים או מהזיכרון שלי בעצמי, אבל יש דברים שטבועים בי באיזשהו מקום – למשל המתח שהיה בבית ושאנשים באו והלכו", היא מספרת. "גדלתי לתוך העובדה שאני הבת של קרליבך. אני זוכרת למשל רציתי שייקח אותי לבית הספר עם האוטו שעמד לרשותו מהעיתון, אבל הוא הסביר שמעריב זה עיתון ולא שלו, ואין זו עבודתו של הנהג לקחת אותי לבית הספר ולכן אצטרך ללכת ברגל. בסוף אמא שלי ליוותה אותי ברגל. אבי נפטר בגיל 47, כשהייתי בת 12 כך שלא היו מספיק שנים שבהן יכולתי ליהנות מהאישיות שלו".
במשך שנים שמרה קרליבך-מנדאל בביתה את כתבי היד של אביה, אבל לקראת המעבר לדירתה החדשה החליטה בהתייעצות עם ילדיה למסור אותם לספרייה לאומית. "היה לי קשה מאוד להיפרד מהם ועד היום אני מתגעגעת לפתוח אותם ולעיין בהם, אבל צריך לשחרר ולסגור פרק בחיים, עם ההבנה שאני זמנית פה. הכל יישאר יהיה במקום שפתוח לקהל החוקרים", היא אומרת. אחת המזכרות מאביה שלקחה לדירה החדשה היא ציור שלו שצייר פנחס ליטבינובסקי. הוא צייר את כל הגוורדיה של אז, כולל ויצמן, בן גוריון ועוד, בטכניקה של הקרנת צילום על קיר ואז ציור בצבעים", היא אומרת.
עוד בחרה קרליבך-מנדאל להעביר חפצי נוי, פמוטים וציורים של בעלה. כדי שתוכל להמשיך לבשל ביקשה להעביר גם את המקרר שרוחבו 90 ס"מ , ולא להסתפק במקרר שמספק המקום, את התנור, המיקרוגל ומתקן המים, וביקשה להתקין כיריים עם ארבע להבות ולא שתיים כנהוג בדיור מוגן. את שאר הריהוט, כולל כורסת טלוויזיה נוחה ומיטה זוגית עם ארגז מצעים, תכננה מוניץ במיוחד בהתאם למידות החלל ותוך התאמתו לגיל השלישי (הכיסא בפינת העבודה, למשל, מתכוונן ומסתובב אך ללא גלגלים).
את המטבח (דומיסיל) תכננה מוניץ בצורת רי"ש מול הסלון. הקיר הוארך כדי להציב לידו את המקרר הגדול, התנור והמיקרו, והגובה נוצל לבניית ארונות נוספים. משטח עבודה וחיפוי קיר מאבן קיסר משלימים את המראה הנקי והרך. מוניץ תכננה במטבח שולחן נפתח שלידו יכולה קרליבך-מנדאל לאכול מול הנוף או להשתמש כמשטח עבודה. בקצה המטבח, ליד החלון, נבנתה פינת עבודה. הסלון מרוהט בכורסת טלוויזיה בהתאמה אישית עם ריפוד אפור בהיר רך (דיור אינטריורס), ובשתי כורסאות בצבע ג'ינס. ליד הסלון ניצב שולחן אוכל בקוטר 120 ס"מ, שנפתח ל-6 סועדים. במרפסת הקטנה התקינה מוניץ רשת בניין על הקיר שגובל עם השכנים ועליה מטפסים צמחים פורחים.
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
בחדר השינה נבנה ארון קיר גדול בוורוד פודרה ואפור ובו נישה למיטה. המיטה, שתוכננה במיוחד, כוללת לוח ראש עם ריפוד ורוד. מול המיטה נבנתה יחידת מדפים מעץ, גם היא בוורוד ואפור, הכוללת מקום לטלוויזיה וארון קלפה לכבלים. על כל החלונות בדירה נתלו וילונות אפורים קלילים חצי שקופים, ועל הרצפה נפרשו שטיחים קשיחים, המתאימים לדיירים מבוגרים. "נכנסתי לפרויקט עם הרבה מאוד חוסר ודאות ובעיקר הבנה של האחריות הגדולה שאני לוקחת לידי בתהליך של ליווי ועיצוב פרויקט מסוג זה, שהוא פרויקט משנה חיים. הפרויקט לימד אותי לצאת ממעגלי הנוחות הידועים והמוכרים, ומתוך האילוצים להגיע לפתרונות יצירתיים. חוויתי בעצמי דרך והצלחתי לגרום לתקומה, לקוחה זורמת וקשובה, גם ליהנות מהדרך ומהתהליך", מסכמת מוניץ.
עיצוב: חגית מוניץ
סטיילינג לצילומים: לינוי לנדאו
