רחובות רבים ברחבי המדינה נקראו על שמות של גיבורים וגיבורות שלחמו למען יישוב היהודי - רבים מהם בירושלים הבירה. סיפורי גבורה רבים שהיו באותם ימים הונצחו כך לעד, אך האם אתם מכירים את הסיפורים בעצמכם? לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יצאתי למסע מיוחד, וקצת שונה, ברחובות ירושלים (הרחובות שבהם הלכתי מאז ילדותי וששמותיהם המסתוריים הציתו לי את הדמיון) אחרי השמות של הרחובות בירושלים עם הסיפורים יוצאי הדופן של הגבורה ביישוב היהודי בימי המנדט ובימיה הראשונים של מדינת ישראל. כל המילים המודגשות בידיעה הן שמות של רחובות.
נתיב זהרה
סיפור אהבתם של זהרה ושמוליק התרחש בין השנים 1948-1946. הסופרת דבורה עומר תיארה את סיפור האהבה הזה בימים הסוערים של קום המדינה בספר "לאהוב עד מוות": זהרה היא זוהרה לביטוב, צעירה ילידת ירושלים שהוריה היו ממקימי קיבוץ קריית ענבים. כוכבת הקיבוץ הצטרפה לפלמ"ח, השתתפה בפעולות נועזות, השתתפה בפיצוץ גשר א-זיו ב"ליל הגשרים" ונפצעה בפעולה אחרת.
אלו היו הימים של סיום מלחמת-העולם השנייה, ימי המעפילים והמאבק של היישוב היהודי בשלטון המנדט, ימי הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות. האירועים והאנשים ששמותיהם הונצחו על הגבעה שמשקיפה על הכנסת, מוזיאון ישראל ועמק המצלבה. היום נערכים ברחובות האלה מאבקים על חנייה. בשנים של זהרה הגבעה הייתה כמעט ריקה מבתים, נתיב זהרה מחבר בין רחוב הפלמ"ח לרחוב הטייסים - כאלה היו חייה.
אחרי ששמוליק קופמן אהובה, ארוסה הפלמ"חניק, נהרג במהלך אימון זריקת רימונים ביום השחרור מהפלמ"ח, זהרה יצאה לארה"ב ללימודי רפואה אבל עם פרוץ מלחמת העצמאות, טדי קולק - לימים ראש עיריית ירושלים - גייס אותה לקורס טייס שנערך בקליפורניה, שנועד לגייס טייסים ראשונים לחיל האוויר הישראלי הצעיר. היא חזרה לישראל למלחמת העצמאות ופעלה כטייסת בחיל האוויר שקישר, הגן וסייע בשחרור ירושלים במהלך מלחמת השחרור. במהלך הקורס, התאהבה שוב בחברה לקורס, אמנון ברמן, שמטוסו הופל מעל לוד ביולי 1948.
זהרה ידעה שני סיפורי אהבה מבטיחים, איבדה פעמיים את אהובה, אבל המשיכה לשרת. מטוסים נחתו והמריאו ממסלול מאולתר בעמק המצלבה, באזור שבו נמצא היום גן סאקר, אז שולי העיר המערבית. באחת הטיסות, ב-3 באוגוסט 1948, זהרה טסה במטוס שלא הצליח להמריא והתרסק לקיר החומה של מנזר עמק המצלבה. היא נפטרה בדרך לבית החולים. כיום ניתן לראות מכמה נקודות בודדות את המנזר מהסמטה השקטה שקיבלה את שמה בין קטמון הישנה לשכונת רחביה (גבעת שמואל).
מחלקי המים
המים תמיד היו סוגיה רגישה בירושלים ההררית, התלות בבורות או בשאיבה ממקורות אחרים הפכה את העיר פגיעה לאורך ההיסטוריה. בתנ"ך מסופר על דויד שמצא את מעיין הגיחון וחדר לעיר היבוסית. כשהחלו לבנות שכונות מחוץ לחומות, הדבר הראשון שנבנה הוא באר מקומית ובורות מים שאפשר לראות עד היום באזור רחוב הנביאים או בנחלת שבעה. ב-1948, עם ההכרזה על מדינת ישראל, נטשו הבריטים את הארץ, כוחות הלגיון הערבי ניתקו את אספקת המים הסדירה לירושלים - והמים בבארות לא הספיקו למאות אלפי התושבים.
דן, תושב ירושלים גם היום, היה באותם הימים בן 6. הוא זוכר את הוריו מודאגים ואת המשאית שהגיעה עם הקצבת המים המשפחתית: "הגיעה משאית, עד כמה שאני זוכר אחת לשבוע עם מיכלי פח. ירדנו למטה עם תלושים שקיבלנו, כל אחד קיבל מים לפי מספר נפשות בכל משפחה". התושבים קיבלו הוראות כיצד לנצל כל טיפה. דן לא זוכר צמא או מחסור, אבל כן זוכר ש"אימא מאוד התקמצנה - התרחצנו מעט מאוד. הכול היה בצמצום. המים שהלכו לשטיפת הירקות או הידיים, הלכו אחר כך לניקוי הרצפות ואז לשימוש באסלה. זה נמשך בערך 5 חודשים, עד להפוגה הראשונה".
האנשים שחילקו את המים, לעיתים תחת אש, היו אנשי "גדוד מחלקי המים" של ארגון "משמר העם": בעיתונות ובתחנת הרדיו פרסמו את ההוראות לשימוש היעיל ביותר במנות המים המאוד מצומצמות. במשך כמעט חצי שנה מחלקי המים היו קו החיים של תושבי העיר המערבית. עם ההשתלטות על השכונות הערביות, העניקה להם הוועדה העירונית אזכור מכובד ברחוב מרכזי אבל שקט עם בתי אבן ירושלמית כבדה בני מאה שנים ויותר בני 2-3 קומות לצד שיכונים משנות ה-60 שנבנו באזור קטמון הישנה בירושלים. לידם, הרחובות קיבלו שמות מתאמים לאותה התקופה: "השיירות" שהובילו מזון דלק, תרופות ומים לירושלים הנצורה "המצור" לציון אותם הימים ועוד.
עולי הגרדום
מבחינת ילדים ירושלמים רבים, השם הזה הוא מהמפחידים ביותר. "עולי הגרדום" הוא שם כולל שניתן לאסירי המחתרות שהוצאו להורג בתלייה על ידי בית המשפט של המנדט הבריטי או בית משפט מצרי. אחד הסיפורים מימי שלטון המנדט בעיר הוא סיפורם של משה ברזני ומאיר פיישנטיין. ברזני היה לוחם מחתרת הלח"י, יליד עירק שהואשם בניסיון להתנקש בחייו של מפקד הדיוויזיה התשיעית הבריטית. פיינשטיין היה תלמיד ישיבה ממוצא רוסי בן הרובע היהודי בירושלים העתיקה, לוחם אצ"ל שהשתתף בפעולת פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים.
כל אחד מהם לא הכיר במערכת המשפט הבריטית, וכל אחד מהם נידון למוות. משה בחר לקרוא בספר התנ"ך והכריז "בתליות לא תפחידונו". מאיר קרא דווקא את כתבי ז'בוטינסקי כששמע את גזר דינו. "אותנו תפחידו במוות?", הוא שאל והזכיר לבית המשפט את מיליוני הנרצחים בשואת יהודי אירופה. שני הנידונים הושלכו לאותו התא בבית הכלא המרכזי בירושלים. בני המשפחות העבירו אליהם תחנונים - שיביעו חרטה ויבקשו חנינה, שיבקשו להמתיק את גזר הדין. גם ראשי המחתרות ומנהיגים נוספים ניסו להפעיל לחץ מצדם להמתקת העונש, אבל לשווא.
פיינשטיין וברזני המשיכו לדבר עם מי שנמצא מחוץ לכותלי בית הכלא, אבל לא למען המתקת עונשם: יחד עם ראשי המחתרות מחוץ לכלא הם תכננו בעזרת פתקים שהוסתרו בתוך סלי המזון, לעשות "מעשה שמשון", כלומר להתאבד על הבריטים שמופקדים על הוצאתם להורג. אסיר מחתרות נוסף ששהה בבית המאסר יצר והעביר לשניים שני רימונים שהוסתרו היטב ונראו כמו פרי בשל בתוך קליפת תפוז. התוכנית הייתה לזרוק את אחד הרימונים על השוטרים הבריטים שיגיעו, להעלות אותם לגרדום ואז להתאבד ביחד עם פיצוץ הרימון השני.
ב-21.4.1947 בשעות הערב, הרב יעקב גולדמן נשלח על ידי הועד הלאומי להיפגש עם פיינשטיין ובראזני שני הנידונים למוות. הוא התיישב בפרוזדור הקטן שבכניסה לתאם ודן עימם דרך הסורג על קידוש השם, גבורה לאומית ותולדות ישראל. השניים ביקשו להודות למשפחות ולסרג'נט הבריטי שהתייחס אליהם יפה, הם שרו יחדיו את תפילת "אדון עולם" והרב הצעיר שהוקסם משני הצעירים שלא חששו לגורלם, הפתיע והודיע שהוא רוצה להיות יחד איתם גם בשעתם האחרונה - כדי שהפנים האחרונות שיראו בחייהם יהיו פניו - פנים של יהודי אוהב. בראזני ופיינשטיין ניסו לשכנע את הרב גולדמן שלא יגיע, אבל (שוב) לשווא: הרב הצעיר היה נחוש.
גולדמן יצא במטרה לחזור כעבור כמה שעות, אבל הוא לא ישוב לראות את השניים, הם לא יישארו בחיים לראות את אור הבוקר: זמן קצר אחרי שהרב עזב, פיינשטיין שם ספר תנ"ך בידיו של השומר החביב ת'ומאס הנרי גודווין ואמר לו שיתרחק. שני עולי הגרדום, סרבו למות בתנאי שוביהם. הם חיבקו זה את זה כשרימון ללא ניצרה ביניהם, הפיצוץ כנראה קטע את שירת התקווה. בתנ"ך שהעביר לשומר הבריטי כתב פיינשטיין: "לחייל האנגלי, בעומדך על המשמר, לפני עלותינו לגרדום, קבל את התנ"ך למזכרת, וזכור שעמדנו בכבוד וצעדנו בכבוד. טוב למות עם נשק בידיים מאשר לחיות עם ידיים למעלה".
כשנסעתי לשכונת ארמון הנציב, מזג האוויר השתנה מיד כשעברתי לצד הטיילת עד לרחוב עולי הגרדום. בכניסה לרחוב לא הצלחתי למצוא רמז לשם בפסלים החביבים בכניסה לשכונה. נתנאל, פנסיונר שלקח על עצמו את האחריות לסידור ספריית הרחוב הקהילתית, לא חושב שמישהו מהתושבים מכיר את הסיפור: "עולי הגרדום? תשאל כאן את כולם - אף אחד לא יודע במה ובמי מדובר. אתה יודע שמי שיושב בארמון הנציב האמיתי - זה שכאן ליד, מטה שליח האו"ם, רואה בעולי הגרדום - טרוריסטים, אנחנו קראנו לשמות בשכונות האלה על שמם". אחרי כן הוא הסביר לי איך להגיע לרחוב מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני שבשכונת קטמון.
רחוב הל"ה
בין 1943 ל-1947 התיישבו חלוצים שעלו לדרך שבין ירושלים לחברון במטרה לבסס ישוב יהודי בגוש עציון. חברי "בני-עקיבא", "השומר הצעיר", "הקיבוץ הדתי" ו-"הקיבוץ הארצי", ייסדו גוש קיבוצים עבריים למרות הקשיים הגיאוגרפים כמו הניתוק משאר היישוב היהודי או המחסור במים ובעיקר למרות הסביבה העוינת, והשכנים סביב שלא רצו לראות יישובים יהודיים בין אדמותיהם. התושבים הותקפו פעמים רבות בדרכים הפתלתלות או ביישובים עצמם. משטר המנדט הבריטי לא ראה בביטחון המתיישבים היהודים משימה חשובה ואחרי "" שהתקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היישובים המבודדים והמרוחקים בגוש עציון נותקו והחיים שם היו תחת מצור.
האירוע החמור ביותר זעזע את היישוב בחנוכה 1947. ב-11 בדצמבר אותה שנה, שיירה שנסעה ליישובים הותקפה ממארב שהוכן מראש. עשרה אנשים נהרגו במתקפה הזו, שקיבלה את השם "שיירת העשרה". מפקד גוש עציון, דני מס, ישב ברכב האחרון בשיירה, רכב שהצליח לברוח למרות הצמיגים המנוקבים. הוא כתב למפקדת המחוז ולפיקוד העליון מברקים שבהם ציין את מצבם העגום של היישובים. ההנהגה בירושלים החליטה לשגר מחלקת תגבורת מאנשי חי"ש ירושלים (חיל-שדה של "ההגנה") ושתי כיתות פלמ"ח ממעלה החמישה. דני מס, ששרד את המתקפה על "שיירת העשרה", מונה למפקד הפעולה של 40 לוחמים. בגוש-עציון 450 מתיישבים ולוחמים ראו מולם התארגנות של כוח עצום, עשרות אלפים שריכז עבד-אל קאדר אל-חוסייני.
המחלקה שמנתה 40 לוחמים יצאה מסמינר בית הכרם בירושלים בשעות הערב של יום חמישי, 14.1.1948. הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות להר-טוב. הנשק, נשק רב שהוקדש למשימה, הגיע במשאיות חשאיות אחרות. אחרי ויכוחים שארכו זמן רב, דני מס תדרך את הלוחמים: "לא לדבר. לא לעשן. לא להרעיש. צריך להיזהר מרועים שמסתובבים בלילה. כך בשקט נסתנן לגוש". אחד הלוחמים סיפר: "יצאנו מפתח בגדר לכיוון תחנת הריחיים של הר-טוב. במשעול הוואדי המוביל לצרעה מאחורי הגבעה הכוח נע דרומה. שני לוחמים שלא נמצא להם נשק אישי – נותרו מאחור". מג"ד הפלמ"ח עדכן במברק "היחידה יצאה מהר-טוב למשואות יצחק. תגיע למקום ב-02:00 או ב-03:00...".
38 לוחמים יצאו אבל זמן קצר אחרי היציאה אחד הלוחמים נפצע והמפקד דני מס שלח אותו בחזרה לנקודת היציאה, יחד עם עוד שני לוחמים. וכך נותרו מהמחלקה 35 לוחמים במסע לעבר גוש עציון - אבל בבוקר יום שישי, ה' בשבט תש"ח (16.1.1948) הסיוע לא הגיע. מגוש עציון נשלחו חוליות חיפוש, אבל רק בשבת הגיעו רסיסי שמועות ממקורות ערביים על קרב מדמם שניטש בהרי חברון ושבו נהרגו עשרות לוחמים יהודיים ובחורה אחת. דאגה כללית אחזה את אנשי הגוש, מצב הרוח בעת תפילת השבת היה מדוכא ביותר – בניגוד לאווירה ששררה יום קודם.
"האנשים התהלכו עצובים וחרדים", נכתב ביומן של אחד היישובים, "בשעות אחר הצהריים שהו אצלנו שני חיילים בריטיים שהביאו דלק. הם סיפרו כי ערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות שוחחו ביניהם על 50 יהודים שנהרגו בהרי יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים, מירושלים הודיעו כי ממקורות ערבים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בע לצוריף". במוצאי שבת כבר דיווחו על האסון ברדיו ירושלים: "זה עתה הגיעה הידיעה ש-35 גוויות נמצאות על השביל בין הכפר ג'בע וצוריף".
בין הנופלים בקרב היו מטובי המפקדים והלוחמים בפלמ"ח ובחי"ש, בראשם הסמג"ד דני מס, סטודנטים, מורים ואומנים, אנשי מדע ותרבות. דויד בן גוריון כתב להורי הל"ה: "המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם ישראל בימינו, והגנת גוש-עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם, כי נפלו עד אחד בעמדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם הייתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת-אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה".