טל (50) ודניאל (53) קיבלו הצעה מחברת ההייטק שבה עבד דניאל לעבור לעמק הסיליקון לכמה שנים. הם תכננו להתאוורר ולנוח מהמתח בארץ ולשוב הביתה, אך החיים בעמק הסיליקון – הקריירות שהתפתחו והבית המיוחד שטל עיצבה – השאירו אותם בקליפורניה.
מתי עזבתם את הארץ? "עזבנו את הארץ בתחילת 2004, כמה שנים אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה. פיצוצי האוטובוסים היומיומיים הותירו צלקות בנפש שלי, וגידול ילדים קטנים בתקופה כזו היה אתגר עצום. התכוונו לצאת לשנתיים-שלוש, לראות עולם ולשוב הביתה. שנינו במקור מנצרת עילית (כיום נוף הגליל), ובשש השנים שקדמו לנסיעה התגוררנו בכפר סבא. הבית שלנו ממוקם בסאניווייל (Sunnyvale), שבה נמצאים המטות של גוגל, פייסבוק, אפל ושאר חברות ההייטק הגדולות בעולם. אנו גרים בשכונה פרברית המשתייכת לאורטגה פארק (ortega park), שבה בתי ספר המדורגים כטובים בארה"ב. גרים בה ישראלים רבים, והיא נחשבת 'הקיבוץ' הרשמי של עמק הסיליקון.
"אני נשואה לדני (פרננדו דניאל), שמכהן כמנהל טכנולוגיות ראשי, ואני מעצבת פנים, צלמת בנייד, אומנית ויוצרת סיורים בסן פרנסיסקו והסביבה. נבחרתי כמה פעמים כאחת מחמש-עשרה המעצבות המובילות בסן חוזה ובסן פרנסיסקו. וכאומנית, יצרתי קיר תמונות בגוגל בסן פרנסיסקו.
"יש לנו ארבעה ילדים, שלושה מהם נולדו בארץ: הדר, בן 26, מתגורר ועובד בבוסטון; רז, בן 23, מטייל ברחבי העולם; יהלי, בן 21, סטודנט שנה אחרונה למדעי המחשב באוניברסיטת סנטה קרוז; וירדן, בת 17.5, תלמידת תיכון. איתנו גרה גם כלבת הפודל שלנו, בלה".
איך מתבצעת רכישת בית: "תהליך הרכישה מתנהל מול סוכני נדל"ן. רוב האנשים פונים ישירות לסוכן מומלץ או מחפשים באתרים ייעודיים, אך גם שם הרכישה מתבצעת דרך סוכן. אנחנו התגוררנו בבית בשכירות, וכעבור שנתיים וחצי בעל הבית הציע לנו לקנות את הבית במחיר מציאה, בלי להתחרות בשוק הפתוח. סיכמנו על מחיר הגיוני (שהיה נמוך בהרבה ממחיר השוק) ויצאנו לדרך.
"את הבית קנינו בשנת 2011 תמורת 850 אלף דולר, ומאז הוא שילש את ערכו. השקענו בו עוד כ-150 אלף דולר על שיפוץ. מחירי השיפוצים גבוהים בהרבה, אבל כמעצבת ידעתי לאן לפנות כדי להשיג מחירים מצוינים. הרבה מהעבודה עשינו בעצמנו. בעלי, בעל ידי הזהב, בנה את הפרגולה ואת הדק בחצר, וכרגע מסיים את שאר הגינה (תהליך שלא נגמר). הוא גם בנה דק סביב הג'קוזי".
הבית: "הבית בנוי בשלושה מפלסים, על פני 233 מ"ר. שש מדרגות מפרידות בין החלל מרכזי לשאר החללים. החלל המרכזי כולל את המטבח ושני סלונים, וממנו עולים במדרגות אל החלל הפרטי, שבו שלושה חדרי שינה ושתי מקלחות – אחת המשרתת את כל הבית ואחת של חדר ההורים. בקומת המרתף (שאינה ממש מתחת לאדמה), שאליה יורדים בשש מדרגות מהחלל הציבורי, נמצאים שלושה חדרי שינה, שירותים ומקלחת. כך שבסך הכל יש שישה חדרי שינה ושלושה חדרי אמבטיה. יש לנו גם חצר גדולה, גאראז', המחולק לנגרייה ולסטודיו אומנות".
עיצוב הבית: "אני אוהבת סגנון אקלקטי שמשלב אלמנטים שונים, בייחוד מראה כפרי עם נגיעות עכשוויות. החלום שלי היה קיר לבנים אדומות במטבח. את הלבנים לקחתי מבית שפורק. על הקיר בחדר המשפחה יש עצים שפורקו מאסם. אני אוהבת שלחומרים יש סיפור, ובבית יש שילוב של חומרים שאספתי במשך השנים - חומרים אלו עברו דרך ואפשר לראות את זה עליהם. בחרתי בצבע אפור בהיר חם וניטרלי לכל הבית ועליו הרכבתי צבעים שאני אוהבת – כחול בפינת אוכל, קרם ותכול במטבח, אקסנט כתום באחד מהסלונים בפינת המשפחה .את המטבח – חלל פתוח שכולם יכולים להתכנס בו – עיצבתי עם שותפתי באותה תקופה, איילת שמש מנדלוביץ. חלק מהרהיטים משווקי פשפשים, חלק מחנויות יד שנייה וחלק מחנויות כמו סקנדינביאן דיזיין, ווסט אלם וכו'. יצירות האמנות בבית הן שלי. אני מציירת, יוצרת קולאז'ים ומצלמת".
האם הבית שלכם שונה מבתים אחרים באזור? "באזור יש סגנונות בנייה שונים שחוזרים על עצמם, ורק אם בנית את הבית מהיסוד לפי רצונך, הבית יהיה ייחודי. אם הבית נבנה באחד מסגנונות הבנייה המוכרים באזור, מבנה הבית יהיה זהה לבתים אחרים. עיצוב הפנים שונה מאוד מהעיצוב שאני יוצרת לרוב הלקוחות שלי, שמעוניינים בסגנון נקי ועכשווי. יש לי משקל תלוי לבצלים שמזכיר לי שוק ישראלי, ורכשתי המון פריטים בשוק הפשפשים שמזכירים לי את הבית. קופסת לחם עם הכיתוב בעברית, אותיות שם המשפחה בעברית ועוד אביזרים משלימים לבית.
"בבתים אמריקאיים, בניגוד לבתים ישראליים, יש שני סלונים. סלון אחד לאירוח וסלון אחד עם טלוויזיה. מניסיוני, בסלון ללא טלוויזיה כמעט לא יושבים; הוא יותר בשביל היופי. אצלי בבית אין חללים לא מנוצלים. בשני הסלונים יש טלוויזיה: בסלון אחד אני יושבת עם בעלי, ובסלון השני הילדים שיחקו פלייסטיישן וצפו בטלוויזיה עם חברים. בגינה בנינו אח, כדי שנוכל להבעיר מדורה ולצלות סמורס - מאכל אמריקאי קלאסי המשלב ביסקוויט, מרשמלו צלוי על האש ושוקולד".
געגועים לארץ: "הגעגועים לארץ תמיד קיימים ומשנים צורה. אני מגיעה לארץ כל שנה לבקר את ההורים, האחים והחברים. מאז 7 באוקטובר אנחנו מרגישים כאב תמידי. בת דודה שלי איבדה את בנה, רם נשר סלע, שעבד בהפקת פסטיבל נובה ונרצח באותו יום. רם נולד ביום הולדתי ה-17, ובמשך שנים חגגנו יחד. זכיתי להנציח את זכרו בכמה אירועים משמעותיים שהתקיימו בקליפורניה, וסיפרתי את סיפורו ואת סיפור הנרצחים והחטופים בכל הזדמנות. השתתפתי בהמון אירועים לתמיכה בישראל וכצלמת תיעדתי ושיתפתי כדי שהעולם יראה. קהילת הישראלים בעמק הסיליקון היא קהילה מופלאה שעושה הרבה דברים חשובים למען ישראל. באוקטובר נפתח חמ"ל הסברה ואנשים עבדו סביב השעון ועדיין עובדים במלוא המרץ ובהתנדבות מלאה. צריך להבין שקהילת הישראלים העולמית חשובה ביותר. רבים ממנה הם מעין שגרירים של ישראל בעולם, והתמיכה העולמית משמעותית מאוד. אנחנו זקוקים לה.
"לא ידוע לי על ישראלים שהגיעו לאזור בעקבות המלחמה, אבל אני מניחה שיש כאלה. אני יודעת שהגיעו לאזורים אחרים בארה"ב והקהילות שם קיבלו אותם עם הרבה עזרה ואהבה. מדי פעם יש בסן פרנסיסקו הפגנות פרו-פלסטיניות, והיה אפילו בוקר שבו הם חסמו את הגישה לשגרירות ישראל בעיר. המשטרה פיזרה את המפגינים לאחר כמה שעות. אישית, לא הרגשתי באנטישמיות בכל השנים שבהן אני גרה כאן. אני מרגישה שכל מי שאני מספרת לו שאני מישראל (שואלים בערך כל מי שנקראים בדרכי) תומכים בנו ועומדים לצדנו".
מה מזכיר לך את הארץ: "אני מעורה בחדשות, שומעת את כל השירים, וחולמת וכותבת בעברית. אנחנו מכינים כל יום סלט ישראלי קצוץ, לפעמים שקשוקה, לפעמים טחינה וחומוס. אפשר להוציא את הבחורה מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהבחורה".
מתכננים לחזור: "זאת שאלה שאין לי עליה תשובה. קשה לי מאוד עם מצבי חירום ואפוקליפסות, והתקופה הזאת העירה בתוכי חרדות נוספות. קשה לי לחשוב על חזרה כרגע. פעם כתבתי שישראל היא אמי הביולוגית וארה"ב היא אמי המאמצת. אני אוהבת את שתיהן באותה מידה; כל אחת העניקה לי כלים ותובנות שונות. ישראל תמיד תהיה ביתי הראשון והאהוב, ותמיד אעמוד לצידה ולצד האנשים שאני מחוברת אליהם בחבל הטבור".