דורין פרנקפורט לא מתרפקת על העבר, אבל היא מאמינה גדולה במסורות ובסיפורים. זה נכון לגבי החיים וזה נכון גם לגבי עיצוב הבית שלה. "הרהיטים בבית שלי נאספו במשך שנים, אני רוכשת רק פריטים, גדולים או קטנים, שאיהנה לראות לאורך זמן ושילוו אותי לחיים", היא אומרת. היא מתגוררת בבניין ישן בשכונת פלורנטין בתל אביב, בדירה שאליה עברה לפני 11 שנה עם בן זוגה, האמן מיקי קרצמן. לפני שבני הזוג עברו לדירה, ששטחה 110 מ"ר, פעל בה מפעל מנורות.
"פלורנטין הוא אזור מושלם מבחינתי, כל עוד אנחנו צעירים מספיק לעלות במדרגות וללכת על מדרכות שבורות", אומרת פרנקפורט. "יש לי סטודיו למטה ואני במרחק הליכה מהעבודה וליד שוק לוינסקי. השכונה נהדרת ומעורבת, יש בה מבוגרים וצעירים, מהגרי עבודה וערבים ויהודים, היא שכונה מכילה ומייצגת, גם אם מוזנחת. אחותי גרה מעליי ולגיסי, האדריכל רון פליישר, יש סטודיו למטה. בערב אנחנו יושבים על הגג ומביטים ביופי הזוהר של הלילה ואני מרגישה שזו מתנה".
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
רצפת הדירה עדיין מחופה במרצפות השומשום המקוריות, ואת הקיר המרכזי בחלל הציבורי, שפונה לחזית הבניין, הותירה פרנקפורט חשוף. בדירה פזורים רהיטים ופריטי אמנות שבני הזוג אספו במהלך השנים, וגם ספרים רבים ("זה בסדר לקרוא ספרים בקינדל אבל אני גם אוהבת שספרים מקיפים אותי", היא אומרת). משמאל לדלת נמצא מטבח קטן יחסית שבו פרנקפורט מבשלת מדי יום ממוצרים טריים שהיא קונה בשוק לוינסקי שנמצא ממש מתחת לבית. שולחן האוכל ניצב בין שני עמודים תומכים, מול ספרייה גדולה. משמאל לספרייה יש חדר עבודה מרווח, תחום בקיר לבני זכוכית.
"בית צריך לשדר שקט ואור, גם אם יש קקופוניה של צבעים. הבית שלי נראה במבט ראשון לא שקט אבל החלל פרטי ואישי ונותן הרגשה מוגנת. הוא לא עומד בשום קטגוריה של ספר עיצוב כי יש בו בליל של דברים שנרכשו בעשורים שונים אבל מבחינתי מה שחשוב הוא שלכל פריט, בגד, תכשיט או רהיט, יש סיפור והוא משמר זיכרונות. לכן השארנו קיר חשוף אחד בסלון, כי הבית זוכר את העבר שלו. הרבה אנשים שנכנסים אלינו מתבוננים ברצפה המקורית ושואלים אם פרקט לא ייתן תוצאה יפה יותר, אבל לנו היה חשוב להשאיר את הבית עם כל הזיכרונות, כולל הרצפה שהייתה במקור. יש לנו עבודות אמנות, פריטי קדרות ישראלית וקופסת חסכון של קרן קיימת, דברים בעלי משמעות עבורנו. בכל מקרה, לא מדובר בכללים לעיצוב, אני לא מאמינה בכללים".
"התעשייה וההצלחה שלה חשובות לי וצריכות להיות חשובות למדינה"
בימים אלו משיקה פרנקפורט קולקציית טקסטיל חדשה שעיצבה לערד טקסטיל בהשראת הכבוד שהיא רוחשת למסורת: "עסקתי בקולקציה הזאת במסורת משפחתית, בחיבור עטוף אור ובשמחה שהוא מביא. חזרתי בהדפסים לטקסטיל מהמאה ה-19 כי הרגשתי שהוא משדר את הדבר הזה", היא אומרת. בעבר כבר הוציאה כמה קולקציות של מצעים ומגבות, והפעם היא מוסיפה גם פריטי טקסטיל לסלון ולמטבח – מפות, ראנרים ומפיות. חלק מהפריטים חלקם מעוטרים בפסים שנארגו בנול או באיורים פרחוניים בהשראת רקמות איטלקיות מהמאה ה-19. כל דגם יוצר בסדרה קטנה של עד 200 פריטים, והפריטים ארוזים מארזי בד מעוצבים (את הקולקציה אפשר להשיג באתר המעצבת ובחנויות. מחירים: 590-40 שקל).
"אני מאמינה שאנחנו צריכים להפוך את המרחב הפרטי שלנו למוגן ומחזק. השגת התחושה הזאת לא תלויה בספות יקרות או בשולחן סלון שווה, הלבשה של בית בטקסטיל איכותי היא יופי של דרך להתחדש וליצור מרחב נעים שמרווה את הנפש. טקסטיל לבית הוא סופר חשוב ולא סתם רוב מעצבי האופנה הגדולים בעולם מעצבים טקסטיל לבית. גם אני לא נקלעתי לסיטואציה, זה לא קרה במקרה. אנשים מנכיחים את האישיות שלהם באמצעות הלבשת הבית. זו גם דרך נגישה יחסית מבחינה כלכלית להחליף ולרענן".
למי מתאימה הקולקציה? למינימליסטים? לאוהבי מראה השכבות?
"אני לא אדם של סט קומפלט, אפשר לקחת מה שאני מעצבת לטרלול צבעים או למינימליזם מוחלט. אני לא מחליטה על התוצאה הסופית אלא רק מאפשרת אותה וחשוב לי שיהיה כך. אני גם מפרידה בין החוויות בכל מרחב. המצעים משדרים שקט, הם נראים טוב גם כשאורחים רואים אותם אבל השימוש שלהם שונה. הם נועדו ליצור תחושה של אוויר ושחרור מלחץ, שלווה שתאפשר לנו לקרוא או לצלול לחלומות. המפות והכריות נועדו לאירוח, הן אביביות ומשפחתיות".
מה את חושבת על טרנדים בעיצוב?
"מכרתי שנים בסקנדינביה וזה המקום שבו ראיתי את הכמות הגדולה ביותר של פריטים לבית שעוברים בירושה. נכון שהתוצאה הסופית היא עיצוב שליו ובהיר אבל המוצרים עצמם הם לא שאבי שיק אלא באמת שאבי. לא עשו אותם שיראו כך אלא הם פשוט כאלה. הרגלי הצריכה שלנו השתנו, גם בבגדים וגם בטקסטיל לבית. אצל סבתא שלי שמרו מכל משמר על המפות המרהיבות שחלקן הובא מכל מיני מקומות בעולם והרהיטים עברו מההורים לילדים. אני מאמינה שזה העתיד, תחשבי על כל הצעירים שלובשים וינטג'. אני מאמינה בלשמר וליהנות מהקיים ולבחור את הדברים שהילדים שלנו ירצו לשמור אחרי לכתנו בביתם. טרנדים מבחינתי הם לא דבר, הם מתכלים".
בניגוד לרוב מותגי האופנה הישראליים, שהעבירו כבר לפני שנים את קווי הייצור שלהם למדינות אחרות, הבגדים של פרנקפורט עדיין מיוצרים בארץ. העובדה שקולקציית הבית מיוצרת בטורקיה, מכיוון שאין כבר אין מפעלי טקסטיל בארץ, מעציבה אותה. "התעשייה וההצלחה שלה חשובות לי וצריכות להיות חשובות למדינה. מלבד מקורות פרנסה לאנשים עם מיומנות, זו הדוברות הטובה ביותר משום שאמנות ועיצוב מעוררים שיח ורגש", היא אומרת. "אני מדברת על אקולוגיה וזיהום ושכר הוגן ועבדות ואחריות חברתית כבר מ-1984. הצעירים מבינים את זה, וזה קסם שאני מודה עליו. אני מאמינה בדור הצעיר של המעצבים ומאמינה שחייבים לעודד אותם להישאר כאן ולפעול כאן. ולכן אני גם מאמינה שאסור לישראל להפוך למדינת תיווך ושיש מקום לבתי עיצוב לבית. זה הפרויקט הרביעי שלי עם ערד טקסטיל. זה התחיל בפניה של המעצב הראשי שלהם יעקב הרפז, וגדל להיות מותג לייף סטייל. לעבוד עם ערד טקסטיל זה כיף גדול, הם ישראלים במובן הכי טוב והכי מאפשר והכי פתוח של המילה".
"אני אוהבת את המילה 'זִקנה'"
בקיץ האחרון נכנסו פרנקפורט ושותפתה, מרגיט סגל, לעשור השמיני לחייהן. "אני אוהבת את המילה 'זִקנה' והיא לא מעוררת בי שום פחד. אני מרגישה חזקה יותר ממה שהייתי כאישה צעירה, יש לי יותר ביטחון לדעת במה אני פחות טובה ואיפה אני צריכה עזרה, זה בא עם הגיל".
בשלב הזה פורשים מהעבודה בדרך כלל.
"מרגיט ואני בנות אותו גיל ואותו מזל (סרטן). בגיל שלנו נשים פורשות מהעבודה אבל אנחנו נהנות מהעשייה ומרגישות בשיא כוחנו. החלטנו לעשות רק מה שאנחנו אוהבות, גם אם הדברים הופכים לממוקדים וקטנים יותר. קיאן (בתה בת ה-31 של דורין, שבונה מותג אופנה משלה) למדה ממני, והיא בשלה ויודעת טוב ממני. הגיע הרגע לפנות זמן ולהעביר הלאה".
כדי להעביר את הידע הרב שרכשה, פרנקפורט תצטרף בשנה הבאה לצוות המרצים של הפקולטה ללימודי עיצוב אופנה בויצ"ו חיפה, בראשותה של רחלי גץ סולומון. "עיצוב אופנה הוא מקצוע שמצריך שליטה במיומנויות מסובכות. בניגוד למה שחושבים, לא מדובר במשהו שמתבסס על חלומות שמגיעים בלילה", אומרת פרנקפורט. "חשוב לפתח חשיבה יצירתית ולצדה להסביר לסטודנטים איך להוציא אותה לפועל. צריך להבין את דרך ההתנהלות בתעשייה, איך בונים יציאה לחו"ל, איך מנסחים שפה מבדלת וגם כמה חשובה ההיכרות עם חבורת השווים ועבודה משותפת. רחלי גץ סולומון הבינה על מה אני מדברת ומה אני רוצה לעשות ואת הצורך בלנסות לנסח צורת לימודים שונה".
מה הכי חשוב לדעתך למעצב?
"לבנות שפה. שפה זה דבר שמשתנה ומתעדכן ולא נתקע, בגיל 20 הטעם שלנו שונה ומותר לנסות הכל. הבנות שלי מסתכלות בתמונות ישנות וטוענות נגדי - איך לא אמרת לנו שזה נראה נורא? אני עונה בשאלה - איך תנסחו שפה פרטית שלכן אם אני אבקר אותה? זה גיל של ניסיונות, של העלאת רעיונות והברקה, גיל שלא מפחדים לטעות בו".
מה את יותר - מעצבת, יצרנית או אשת עסקים?
"עיצוב הוא לא יצירה שנועדה למגירה, ומעצב לא פועל לבד, הוא תמיד חלק מקבוצה. אני טכנית וטכנולוגית אז אני יכולה לעשות גזרות לבד ולהגשים בגד מהתחלה עד הסוף לבד, אבל אני לא יכולה להביא אותו אלייך לבד. אני חלק מקבוצה וחלק מחברה וחלק ממדינה וחלק מהשראות וחלק מאחריות וכך אני רואה את עצמי – פועלת אופנה".
מה מאפיין לדעתך בתים ישראליים?
"יש כל כך הרבה מגזרים ולכן אין לדעתי אפיון של בית ישראלי. גם באיטליה יש בית כפרי ועירוני, בית ברומא שונה מבית בנפולי. יש במקום המטורלל שלנו קסם וסחרור ומי שמתבונן בנו מבחוץ כנראה יצביע על זה כעל מאפיין. לא סתם אני מדברת על מורשת מקומית כי היא מורכבת ומעניינת והסיפור שלנו רב גוני ואם נתמקד בו הוא יקסים יותר ויותר אנשים, לכן גם אנחנו צריכים להיות קשובים לו".
איך נראה בית החלומות שלך?
"כל יום בחיי שבו אני קמה בבוקר בריאה ומוקסמת הוא בית החלומות שלי. לא הכינו אותי לפלא שנקרא חיים בוגרים ולא הכינו אותי להנאה ולרוך שמגיעים איתו ושמרגישים בגילי".
