לפני כתשע שנים החליטו לונה ותמיר בורשטיין לחיות באופן שבו הם מאמינים – בתוך הטבע ומתוך הגשמה ומימוש עצמי. יחד עם ילדיהם הצעירים ומשפחות נוספות הם הגיעו לחבל ארץ נידח למדי בפורטוגל, והקימו בו את ביתם במו ידיהם ובאופן המדויק לעקרונות שלפיהם בחרו לחיות. גם מפיסת העולם השלווה שלהם הם מעורבים בכל הנעשה בישראל בשנה האחרונה, ומסייעים לישראלים הרבים שהגיעו לאזור שלהם מאז ה-7 באוקטובר.
>> לכל הכתבות בערוץ living
הלוקיישן: מחוז אלנטז'ו (Alentejo), כשעתיים נסיעה דרומה מליסבון ויחסית סמוך לעירOdemira . הבית עצמו נמצא במרכז השטח של המשפחה, שגודלו כ-200 דונם והוא מוקף יערות טבעיים של אלונים ובעצי אקליפטוס.
בני הבית: תמיר (52) - יוצר מרחבים לריפוי ואחדות, ממציא ומפיק אירועים; לונה (50) - מורה בינלאומית ויוצרת השיטה "גלישה רגשית" לתהליכי גופנפש, תודעה ותכנות תת המודע; דריה (14) - פאשניסטה, ציירת ונגנית גיטרה בתחילת דרכה; עברי (12) – אמן לגו, שף ופותח לבבות של בעלי חיים ואנשים; טארה הכלבה ופרדי החתול. תמיר מסביר למה החליטו לעשות רילוקיישן: "אנחנו גדלנו ברמת אביב וחולון. לונה תמיד עסקה בתחום הטיפולי ואני בתחום האלכוהול והמסחר. בחרנו לעבור לפורטוגל כי הרגשנו שכדי להגשים את החזון שלנו של חיים מקיימים, חופשיים ויצירתיים בטבע, עלינו לעבור למקום אחר. בדקנו את קוסטה ריקה וספרד, אבל התאהבנו במקום הזה בפורטוגל".
הבית: המשפחה הגיעה לאלנטז'ו עם מספר משפחות מישראל כדי להקים קהילה במקום. תמיר: "עם התקדמות התהליך זיככנו את הצרכים והרצונות שלנו וקנינו את השטח, שעליו היו שתי חורבות". במהלך חמש השנים האחרונות הם שיפצו בעזרת מתנדבים, חברים, עובדים ואנשים שהשתתפו בקורסים לבנייה טבעית את בית המשפחה וגסט האוס, הקימו דום (כיפה) לסדנאות וטיפולים וספא שבו סאונה, הוט טאב ומתחם למעגלים וישיבות. בית המשפחה מורכב מחלל רחב של סלון ומטבח, שני חדרי שינה עם עליית גג וחדר רחצה שנבנה במסגרת קורס בנייה טבעית בקיץ 2019. "הבית נבנה על ידנו במשך שמונה חודשים. הוא בנוי בטכניקה מקומית שנקראת טייפה – אדמה נגוחה בעברית. בבנייה הזו כל קיר הוא בעובי של כחצי מטר של אדמה מרוכזת וצפופה שמבודדת מצוין בחורף ובקיץ. כך קורה שבקיץ, ללא מיזוג, יש הפרש של כ 12 מעלות בין הפנים לחוץ ובימים של 35 מעלות, בבית קריר ונעים. בחורף מדליקים את הסלמנדרה - אח בפורטוגזית, ונהנים מביגוד קליל כשבחוץ הטמפרטורה יורדת לאפס מעלות". כשבני הזוג קנו את האדמה כל המבנים בשטח היו הרוסים. הם התחילו מאפס, בהתלהבות ומוטיבציה רבה, אך גם ללא כל ניסיון או ידע, במחשבה ברורה שהם מכינים את השטח לקבלן. אך בפורטוגל כמו בפורטוגל, עד שהקבלן הגיע תמיר מצא את עצמו מושקע עד צוואר בבניה עצמה, לומד כל שלב בדרך תוך כדי תנועה ועובד עם אנשי מקצוע ומתנדבים מזדמנים. הניקיון הראשוני כלל הוצאת ריהוט בן 60 שנה וקילוף הקירות משכבות צבע מתפוררות. אחריו הוא עבד על ייצוב הקירות ובנה בעזרת אמן גגות גרמני גג מסורתי עם רעפים ששוקל כשמונה טון. משם הפרויקט המשיך לריצוף, טיוח, פתיחת חלונות, מיקום דלתות, אינסטלציה, חשמל ארובה וכל השאר. בשלושת החודשים האחרונים של הבנייה, המשפחה חיה באוהל ספארי בוואדי של השטח עם מקלח ומטבח חוץ. תמיר: "כשהבית היה מוכן לונה עיצבה את הפנים, ביד נשית ובצבעוניות חמה, משלבת פונקציונליות מקסימלית עם אסתטיקה והרמוניה".
הגסטהאוס: אחרי יישוב הבית בני הזוג המשיכו לפיתוח פרויקטים מסביב: גינות ירק, חממה, דום סדנאות, לול תרנגולות, מחסן כלים, מתחם ילדים, קראוונים למתנדבים מתחם מדורה ועוד אינסוף פינות קסם בשטח. עם הידע והניסיון שצברו הם ניגשו לפרויקט של הבית השני - יצירת שתי יחידות אירוח. בכל יחידה יש חלל של מטבח וסלון, חדר שינה וחדר רחצה, ובחוץ מרפסת עם ערסל ונוף ליער. שני חדרי הרחצה נבנו בקורס בניה מקיימת שנערך ב-soLua בספטמבר 2022 והקירות נבנו בקש דחוס וטיח אדמה מיוחד.
תהליך הרכישה ועלויות: "אנחנו נעזרנו בחבר פורטוגזי והסתובבנו בין בתי קפה בהם יושבים הזקנים ויודעים הכל על מה שקורה באזור שלהם", מספר תמיר, "בבית הקפה הרביעי כבר מצאנו את השטח וקנינו אותו ב-90 אלף יורו. קשה לאמוד את עלויות הפיתוח מאחר והתהליך כולו קורה באופו אורגני, אבל בגדול בשיפוץ של הבית הושקעו 60 אלף יורו ובגסטהאוס 50 אלף. למעשה אנחנו לא משלמים בכלל חשבונות מכיוון שאנחנו מייצרים לעצמנו את החשמל מהשמש, והמים מקידוח שעשינו בשטח. ויש אפילו מערכת ביו גז שהופכת את מה שיוצא מהשירותים לגז בישול". בשנים האחרונות המחירים באזור עלו משמעותית כי הרבה אנשים מגלים עולם בשולי המטריקס שמאפשר יצירה, שקט וטבע. אין פיקוח חיצוני ויש די הרבה ביקוש, אבל מי שמגיע צריך להיות חלוץ ומוכן לעמוד בקשיים של בנייה, טבע הפראי והחיים באלנטז'ו.
העיצוב: פנים הבית הותאם לצרכים המשתנים של המשפחה. תמיר ולונה עברו לחלל הדום והילדים קיבלו חדרים נפרדים. רוב החפצים נרכשו בשווקי יד שניה שנערכים באזור, מלבד סט כריות צבעוניות שהביאו בני הזוג מחנות ג'ינג'ר בת"א (שנסגרה בינתיים). את קירות הבוץ הם צבעו בפיגמנט ורדרד שנותן תחושה של חיבוק, שאותו הם יצרו במו ידיהם מערבוב של סיד טבעי עם חופן מהאדמה שמחוץ לבית. הגסטהאוס עוצב בהשפעה מרוקאית. תמיר: "לפני שנתיים היינו בטיול משפחתי במרוקו, אליה הגענו עם הרכב בשבע שעות נסיעה ושעה מעבורת. מילאנו את הרכב בכלי קרמיקה, פופים מעור, מנורות ואהילים ואפילו כיורים מצויירים. הכי כיף לנו ככה. לזרום עם הסביבה הטבעית שלנו ולתת לה להוביל את הכיוון".
מאפיינים מקומיים לעומת מאפיינים ישראליים: פורטוגל היא יצרנית השעם המובילה בעולם והוא נכנס בכל מיני צורות לכל בית, מקערה לפירות או לנרות ועד שרפרפים ושולחנות. בבית יש שקע אחד ישראלי לבלנדר ויטמקס שהמשפחה הביאה מישראל, ושתי חמסות מהחנות לחפצי אמנות שהייתה בעבר לאמא של לונה בדיזינגוף סנטר. תמיר מספר שסגנון הבניה של בתים מבודדים ועשויים מאדמה זה הדבר המקומי העיקרי שהם אימצו, וכמובן ההתנהלות האיטית והרגועה והעבודה בהתאם למחזוריות הטבע. "הפקק היחיד שעמדנו בו בתשע השנים האחרונות היה פקק של כבשים בדרך לביה"ס".
ההתמודדות מרחוק עם המצב בארץ: "הקרובים שלנו לא נפגעו ישירות, אבל אין ספק שכל מי שנמצא בישראל בזמנים האלו חווה את המשבר והקושי וכמובן שזה מגיע אלינו - מאחיינים שמשרתים בעזה, מטופלים של לונה שמגיעים עם טראומה ופוסט טראומה, ועד שברון הלב של אמא של לונה שהיתה אשת טייס וגידלה את כל ילדיה בבסיסי חיל האוויר וחווה שברון חלום גדול. התגובה המיידית של לונה לשבעה באוקטובר הייתה לפתוח קבוצת ווטסאפ שאיגדה את הישראלים באזור, בהתחלה כתמיכה ושיתוף ובעיקר מדיטציה יומית ושליחת אהבה לשדה הטראומה הכולל של המזרח התיכון. מהר מאוד הפכה הקבוצה לתומכת בפליטי ישראל שהגיעו בהמוניהם, עם הודעות פרקטיות כמו איפה מוצאים סימילאק. אנשים הגיעו מבוהלים, לגמרי בפאניקה, ומצאנו את עצמנו מסבירים ומתווכים את המציאות פה שוב ושוב. משפחה אחת נגעה לליבנו במיוחד - הם יצאו מהתופת של 24 שעות בממד והתמודדות ישירה עם מחבלים. נתנו להם את הסיוע המירבי שיכולנו עם עוד המון ישראלים שפתחו את הלב, מבגדים וגיוס שכר דירה ועד ארוחות מבושלות וטיפול נפשי. אנחנו משתדלים גם להציע עזרה ותמיכה וגם להודות לעצמנו על הבחירה לחיות פה ולהציע השראה לעוד אנשים ולהראות שאפשר לחיות אחרת. בגדול אנחנו כבר כמעט עשור בתהליך של הרחבת מעגל השייכות שלנו מעבר ללאום ודת. בראייה שלנו, הרבה מהסבל האנושי הוא תוצר של נפרדות ושל מחנות, מקבוצות כדורגל דרך מדינות ודתות. לכן אנחנו יוצרים אפשרות לפגוש אנשים, באשר הם, פשוט כבני אדם.
החיים כיהודים וישראלים בפורטוגל: "אנחנו מרגישים בבית. בקהילה. פוגשים את החיים ממקום יותר רחב מהגדרות ככה שבפשטות, מרגישים מצוין. לא נתקלנו פה באנטישמיות, רק בביטויים פרו פלסטינים פה ושם. יש גם מעגלי הסבר ומעגלי אבל יש פה חופש ביטוי ואנו מרגישים מאד בטוחים. טחינה, שקדי מרק, חומוס בעלי קראון ביפו או בלינא בעיר העתיקה, פורטיס ובכלל מוזיקה ישראלית מזכירים לנו את הארץ, אבל אין מחשבות על חזרה. יש בישראל את מקבץ האנשים הכי אהובים עלינו בעולם כולו וזה לא ישתנה לעולם, אבל היא לא מרגישה לנו בית בטוח כבר הרבה שנים וכל מה שקורה רק מגדיל את הפער. אנחנו מתגעגעים למשפחה, לחברים ולאהובים שלנו".
