הקניון הראשון באשדוד, קניון "לב אשדוד", אכן היה במובנים רבים הלב של העיר. נחילי אדם זרמו בשלוש קומותיו, אולמות הקולנוע שלו היו תמיד עמוסים ודוגמניות צעדו במסלול על במה מול הסופרמרקט, שם ילדים צפו במופעים גרועים עד אימה ונהנו.
כאן טעמו לראשונה האשדודים את טעם האוכל המהיר: בלב אשדוד נפתח הסניף הראשון בעיר של בורגר ראנץ', וגם מסעדה סינית רעה מאוד שלנודלס נוטפות השמן שהוגשו בה היה בכל זאת קצת טעם של חו"ל. אפילו משרת די-ג'יי הייתה כאן, ותלמיד תיכון זעוף בעל טעם ייחודי שלאמא שלו הייתה חנות בגדים בקניון השמיע לאשדודים את פינק פלויד, הדורס, ואפילו את פנטרה. עולם ומלואו.
הקניון שנפתח ב-1993 עדיין עומד ברובע ה', שאז היה חדש והיום הוא כבר לא. במשך מספר שנים הוא היה מרכז הקניות שכולם הגיעו אליו, אבל עם הזמן הלך ודעך. הדירה של הוריי נמצאת סמוך לו, ועם כל ביקור ראיתי אותו משנה את פניו.
לב אשדוד כבר לא היה הלב של העיר בשנת 2011. סביבו נפתחו קניונים חדשים, גדולים יותר ומפתים יותר; בית הקולנוע נסגר; ובמקום מסלול דוגמנות והבמה שמול הבורגר ראנץ' גילו המבקרים 330 מ"ר של מגרש החלקה על הקרח. כך היה לב אשדוד לקניון הראשון בארץ שבו יכולת ללמוד להחליק על הקרח, אצל מדריכים יוצאי ברית המועצות לשעבר שהתחרו באירופה וזכו במקומות רחוקים בפרסים שעליהם דווח בהתלהבות במקומוני העיר שצמחה בחולות.
עובדי לב אשדוד מדווחים שזירת הקרח לא הייתה הצלחה גדולה, אבל איזה מקום אחר בארץ כבר משך אליו כלות בשמלות לבנות ומחליקיים להצטלם על רקע סופרמרקט וסניף דואר ישראל ומגשים מטונפים של מסעדות זולות? קשה להאמין שהיה כזה. אבל דבר לא מחזיק לנצח, והנה בסוף 2022 עומד לב אשדוד – על כל 13 אלף המטרים הרבועים שפעם פעלו בהם 100 חנויות – בפני הריסה.
האמת היא שהקניון עומד בפני הריסה כבר שנים, ואף אחד לא בטוח שזה אכן יקרה בקרוב או בכלל, אבל אולי הוא עצמו מרגיש שימיו ספורים: הנה מדרגות נעות שהפסיקו לעבוד ואף אחד לא מתקן אותן, הנה מעלית משא שנתקעה גם היא. מנגד, הנה הקשישים שממשיכים לפקוד את המקום. הסופרמרקט כאן הוא היחיד בכל האזור, ובזכותו ממשיכים תושבי השכונה המבוגרים לשמור אמונים לקניון הגמור.
הקניוכל בראשון לציון עומד ריק כמעט לגמרי. מוכרת דוברת רוסית בחנות רהיטים קודרת קיבלה את פניי בחיוך; הוא ירד מיד כשהצגתי את עצמי כעיתונאית
"כואב הלב לראות אותו ככה", אומרת מיכל, עובדת ב"המשביר לצרכן" שכולו 70% הנחה. בשעת צהריים של יום חמישי אני סופרת כחמש לקוחות שנוברות בערמות של בגדים שפעם עלו ככה והיום עולים ככה, מה שנכון גם לגבי הסדינים והנעליים, ואפילו יש מישהי שתארוז לכם את כל היוקרה העודפת הזאת בנייר חגיגי. "זה היה הקניון הכי מוצלח פעם, היה מפוצץ", מקוננת מיכל, "והיום באים לכאן בעיקר דתיים ומבוגרים שגרים בבית האבות הסמוך. כולם עזבו ל'ביג פאשן'".
מופע שנות ה-90
סיפורו של הקניון הארצישראלי מתחיל עם פתיחת דיזנגוף סנטר בתל אביב ב-1977, ומתחיל מחדש ב-1985 עם פתיחתו של קניון איילון ברמת גן, מרכז הקניות שהכניס לשפה את המילה "קניון" והפך למודל לחיקוי.
"די מת כאן", אומרת מוכרת בקניון לב חדרה. "רוב הקהל מבוגר, פנסיונרים שבאים לשתות קפה. צעירים לא קונים כאן. הקניון הזה הוא כמו העיר הזאת: משעמם ואין מה לעשות"
תור הזהב של הקניונים הגיע עם הפריחה הכלכלית של תחילת שנות ה-90 והיפתחותה של ישראל לעולם בחסות ממשלת רבין השנייה. בתוך שנים בודדות הוצפה ישראל בכמיליון מהגרים ממדינות ברית המועצות שהחלו להשתלב בכלכלתה ולהצמיח אותה במהירות, והסכמי השלום עם ירדן ועם הפלסטינים החלו להזרים השקעות זרות בסכומי עתק. כשמצרפים לכך את עלייתו של ערוץ 2 ונזכרים שבאותן שנים התחבר כמעט כל בית בישראל לכבלים, כך שהישראלים נחשפו לראשונה בזמן אמת לאופנות ולטרנדים מעבר לים – עליית הקניונים נראית בלתי נמנעת.
הקניון, גם אם הוקם על גבעה חולית חשופה לצד שכונה בנויה למחצה, סימל בעיני הישראלים את המזרח התיכון החדש שפנטזו עליו פה בניינטיז. היו חניה חינם ומיזוג שתמיד פועל וחוויית שיטוט וקנייה שכללה המבורגרים וכנפיים מטוגנות וסרטים מאמריקה, עיצוב א-לה אירופה ובגדים שרק התחילו להיות מיוצרים במזרח. מי צריך יותר מזה? אלא שבשנים האחרונות – עם הופעתם של קניונים גדולים ומפוארים ומעודכנים יותר, של מתחמי קניות עצומים בשולי הערים, ושל תרבות הקנייה המקוונת – הדינוזאורים שסללו את שביל הצרכנות הישראלי דועכים לאטם. רבים מהם עומדים נטושים ועזובים, מוזנחים ועצובים.
השומר המבוגר בכניסה לקניון לב אשדוד מאשים את התקשורת: "זה ככה בגלל העיתונאים", הוא מחווה בידו לעבר הריק שמולו. "פרסמו שהוא עומד להיסגר, אז כולם עזבו אותו והוא בכלל לא נסגר. מה שחשוב שתכתבי זה שיש פה כספומט שגוזל מהקשישים עמלה של 6.50 שקלים. הקשישים לא אוהבים ויזה, הם מעדיפים מזומן, ואין להם שום בנק באזור, אז הם באים לכאן להוציא כסף. זה עושק".
מאבטח אחר דווקא לא מאשים את התקשורת. "הקורונה חיסלה פה את העניינים סופית", הוא אומר. "מה לא היה פה? סניף דואר, ביקורופא, פסיכומטרי, עורכי דין, ציפורניים, מרפאת שיניים. כולם הלכו מכאן בעקבות הקורונה. היה כאן בית קפה שכל הזקנים היו יושבים בו, גם ארומה היו אבל ברחו מזמן. הייתה שווארמה 'איסטנבול' ומאפייה צרפתית. עכשיו אין לאנשים איפה לשבת. מכל החנויות שהיו כאן נשארו רק 12, והכל עודפים. פעם היו נכנסים לכאן אלף איש עד ארבע, היום בקושי 300. והרבה בכלל לא באים לקנות, הם פשוט עושים קיצור דרך במזגן ויוצאים מהצד השני".
בימי שישי נוצר תור קטן של מכוניות לצד דוכן של "ישראל היום" שניצב מטרים ספורים מאחת הכניסות. יש כאן גם חנות עם כניסה נפרדת שמעל חלון הראווה שלה תלויים שני שלטים, האחד של גלידרייה והשני של מעבדת סלולר, אבל החנות היא לא זה ולא זה, אלא מתפרה גדולה שבה שורות ארוכות של בגדים שונים. חלון הראווה נוצץ מבגדי ערב זולים, ובפנים יושבת בתוך ערימות הבד התופרת, דוברת רוסית. היא אומרת שלא אכפת לה בכלל שייסגר הקניון. היא מבוגרת, והיא כבר תשב בבית ותנוח.
כניסה אחרת להיכל העבר הזה מעוצבת ברוב דרמה, כמו כניסה לבית מקדש מרוט ומוזנח שעולים אליו במדרגות ועוברים דרך רחבה גדולה. פסלי פינגווינים צבעוניים ניצבים ברחבה, ועל העמודים מודבקות מודעות חגיגיות ברוסית המברכות בשמחה את הלקוחות ששבו לקניון לאחר הסגר, ומודיעות שכולם מתבקשים למדוד חום בכניסה ולעטות מסכות. אבל בקניון לב אשדוד אין לקוחות ואין שמחה.
"מי שיש לו כסף הוא זה שמשמיע את המוזיקה", אומר יעקב, תושב השכונה ולשעבר בעל חנות בקניון, "אנשי הממון יורקים על מי שקנו כאן דירות בגלל הקרבה לקניון. אין כאן בית מרקחת ורשת הפארם שעדיין עובדת תיסגר בקרוב, איפה אנשים יעשו קניות?".
ידיעות על הריסת לב אשדוד פורסמו כבר ב-2016, אבל רק בתחילת השנה אישרה הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה את התוכנית לפינוי-בינוי של הקניון. על פי התוכנית הוא ייהרס ובמקומו תקום שכונת מגורים עם 532 יחידות דיור, מסחר, משרדים וחללי תעסוקה, מתנ"ס, גנים ומעונות. יהיו כאן חנויות, בתי קפה ומסעדות שימוקמו בחזית הרחוב. את הקניון, שהיה שייך עד לא מזמן לקבוצת עופר, רכשו היזמים שמעון צרפתי ואיציק חדד.
האדריכלית פרופ' טלי חתוקה: "קניון נטוש הוא מפגע, חור שחור בעיר. בו אין פעילות, והוא מייצר סביבו מעגלים של היחלשות בסביבות המגורים והתעסוקה הסמוכות"
אשדוד רוויה בקניונים. בשוליה פועלים מרכזי קניות עצומים שמושכים קונים גם מאשקלון ומיבנה; את לב אשדוד ירש קניון "סי מול" החדש והגדול שגם בו יש סניף של המשביר לצרכן, אבל הוא מואר אחרת והרצפה שלו מבריקה ולקופות שלו יש תור. גם בלב אשדוד יש תור לקופה במשביר, אבל זה כי קופה אחת תמיד מתקלקלת.
במחלקת התיקים אני פוגשת את אודל בת ה-80. היא הגיעה לכאן מרחוק, מרובע ט"ו, באה להחליף את התיק שבתה קנתה לה לחג. "את הכל הבת שלי קונה פה, בגלל ההנחה", היא מספרת כשאנחנו בוחנות תיקים. "אני קניתי פה לי ולבעלי חמישה זוגות מכנסיים ב-100 שקל".
אודל בוחרת תיק שבמקור עלה 400 ועכשיו 150. אני מתפתה לתיק שעלה 990 ועכשיו 270. אנחנו משלמות.
אני מלווה את אודל החוצה, היא הולכת לאט ונעזרת במקל. קלנועית ועליה שני גברים מבוגרים שטה לעברנו. שתי שקיות של לחמניות שומשום תלויות לה על הכידון.
"כזה אני צריכה", אומרת אודל.
"בשבילך – 4,000 שקל", עונה מיד הנהג, אבל העסקה לא נרקמת.
הכל זהב
קניון ערי החוף היה הראשון מבין שבעת הקניונים שנבנו במערב ראשון לציון; בין השנים 1991 ו-1993 נבנו דאון טאון, שופ אין, דאון טאון סנטר, קניוכל, ערי החוף וקניון הזהב. האחרון נגס ונגס במתחרים עד שחלקם ננטשו לגמרי, נהרסו או עברו הסבה לשטחי מחסן ומשרדים.
קצת לפני הקורונה חדל ערי החוף להיקרא קניון, והגדרתו השתנתה למרכז מסחרי. מכיוון שכך אין מאבטחים בכניסה אליו, אלא סייר לילה. במקום פועלים באולינג בבעלותו של עפר שכטר ומספר עסקים – מספרה, חנות כלי כתיבה, חנות מזוודות ומכון יופי – לצד סניף של המכללה למנהל ומעט משרדים, בעיקר של רואי חשבון ועורכי דין.
קניון לב אשדוד עומד בפני הריסה, ואולי הוא עצמו מרגיש שימיו ספורים: הנה מדרגות נעות שהפסיקו לעבוד ואף אחד לא מתקן אותן, הנה מעלית משא שנתקעה גם היא
בשעת צהריים של יום ראשון אין אף אחד בערי החוף. בקומה השנייה, שבה האקוסטיקה כל כך טובה עד ששומעים את השיחות המתנהלות מאחורי הדלתות הסגורות של המשרדים המעטים המושכרים כאן, אני פוגשת אישה עם מגב וסמרטוט רצפה. זוהי קרן, עורכת דין ששוכרת כאן משרד זעיר. "מאוד לא נעים פה, אני מפחדת אם אני נשארת בערב כי מסתובבים כאן כל מיני טיפוסים", אומרת קרן. "זה מקום מרכזי ודי פרוץ, הכניסות פתוחות ואין אבטחה, יש סייר. מצד שני עשו כאן שיפוץ חיצוני ונורות שלא עבדו עובדות שוב".
"היו כאן בית בושת וקזינו, אבל סגרו אותם", אומר יוסי, גם הוא עורך דין, ואילו קרן מדגישה: "לא ידענו שזה קיים, רק שמענו על זה בדיעבד אחרי שהגיעה משטרה. גם הבאולינג זה סיפור, כי בשישי-שבת באים לכאן כל מיני טיפוסים ומרימים את המחסום של החניה, וכל שני וחמישי צריך לתקן. היה פה ונדליזם, ולפני שנתיים הייתה פריצה לקיוסק" (מחברת הניהול של קניון ערי החוף נמסר בתגובה לשאלתנו על בית הבושת והקזינו: "אין אמת בטענות, ולא ברור מיהם הגורמים שמביאים אותן ומה מטרתם").
אתם מתכוונים להישאר כאן?
יוסי: "לא, שנינו נעזוב והמקום הזה יהיה היסטוריה. נפתחים עכשיו בעיר שפע של מתחמי משרדים, וזה יוצר היצע מוגדל ומחירים נמוכים. בתוספת של עוד אלף שקל בחודש אנחנו יכולים לעבור למשרד בבניין חדש ויוקרתי, וזה מרשים את הלקוחות".
שלומי, בעל חנות בגדים בערי החוף שהכניסה אליה היא מהרחוב, דווקא מרוצה מהמצב. "מי שקנה בזמנו חנות בפנים – נתקע. מי שיש לו חנות בחוץ – הולך לו טוב. אנשים באים לקניון הזהב, אז יש כאן תנועה ברחוב. אנשים רואים את החנות ונכנסים. הם גם רואים שאותם מותגים בקניון הזהב עולים יותר, וחוזרים לפה".
למה שלך זולים יותר?
"כי אני משלם שכירות נמוכה יותר. עכשיו בחג היה מפוצץ, שם לא הייתה חניה והם נכנסו לפה. יש כאן הרבה פלוסים".
גם אתה שמעת על בית בושת וקזינו שפעלו במבנה?
"לא. אבל אולי היה ממול, בקניוכל. מאז שאני פה משכירים שם משרדים לכל אחד, העיקר להשכיר".
הלכתי בעקבות ההשערה וראיתי שהקניוכל עומד ריק כמעט לגמרי. בקומת הקרקע שלו עמדו כמה ילדות ליד חדר בריחה הסמוך לחנות רהיטים קודרת, שם מוכרת דוברת רוסית קיבלה את פניי בחיוך. הוא ירד מיד כשהצגתי את עצמי כעיתונאית והיא לא רצתה לדבר.
לא מצאתי עדות לפעילות מפוקפקת, רק קומה שלמה של משרדים נטושים ברובם. מאחורי כמה מהדלתות שמעתי קולות, ולמרות אור היום הרגשתי לא בנוח להסתובב שם לבד ועזבתי. מאוחר יותר יצרתי קשר עם אחד מבעלי העסקים במקום ובדקתי גם איתו מה ידוע לו על בית בושת. "יש בכל האזור הזה, בכל ראשון ובכל הארץ", אמר בעל העסק. "גם כאן שמעתי שיש, אבל אני לא רוצה להסתבך".
מי בעצם הבעלים כאן?
"אין בעלים של כל המתחם. רק ועד של כמה בעלי נכסים".
זאת החניה, טמבל
אלעד הורן הוא אדריכל, חוקר אדריכלות ודוקטורנט בטכניון. בשנת 2010, כשהיה סטודנט בבצלאל, הוא הציע מבחר אפשרויות של שימוש מחדש בקניון הזהב במסגרת עבודת הגמר שלו, שנקראה "קניונים מתאבדים". ולמרות שקניון הזהב הוכיח את עצמו כמצליח ביותר בראשון לציון, הורן לא חש כיום כמי שבזבז את זמנו.
שבעה קניונים נבנו במערב ראשון לציון בתחילת שנות ה-90. קניון הזהב נגס ונגס במתחרים עד שחלקם ננטשו לגמרי, נהרסו או עברו הסבה לשטחי מחסן ומשרדים
"היה מרתק להסתובב אז בעיר. זה היה להכיר את האמריקניזציה הכי פרברית, דרך הקניונים" מספר הורן. "אני הולך באזור תעשייה ופתאום יש קניון נטוש לגמרי, ועוד אחד עם עסקים מפוקפקים ומשרדים. הארכיטקטורה שלהם הדהימה אותי, זה סגנון פוסט-מודרניסטי שהגיע לארץ רק בסוף שנות ה-80, אחרי שעשה סיבוב בעולם בשנות ה-70 וכבר נחשב שם לסגנון דועך. זה היה דור חדש של אדריכלים שנמאס להם מהרציונליות של המודרניזם והם רצו לעשות משהו אחר, משוחרר, שבו האינדיבידואל מחליט אם הוא רוצה גג רעפים צהוב או עמוד יווני בכניסה. מבחינה אדריכלית, הכי מעניין הוא ערי החוף, עם המבנים הקטנים שמחבר ביניהם גג שקוף. זה מקסים, יש הרגשה שאתה בתוך עיר".
שם נתקלת בעסקים מפוקפקים?
"אני זוכר שתמיד היו שם שלטים למועדוני חשפנות. אין מה להתפלא, אלה אזורים מועדים לפורענות, אזורי תעשייה ישנים שלא בדיוק הצליחו להתחדש. גם אי אפשר להתייפייף, המשטרה מעדיפה שנשים בזנות יתקבצו במקום אחד, זה סוג של מדיניות לא כתובה. חלק מהקניונים האלה, שהיו הבטחת המסחר של שנות ה-90, פשוט הפכו למרכזי מסחר מסוג אחר".
למה לדעתך הם לא הצליחו?
"הסיבה המרכזית היא שקניון הזהב לקח את הבכורה. היה לו את הגב הכלכלי הגדול של משפחת גינדי, שהבינה מה שאחרים לא הבינו באותו זמן: צריך חניון גדול ובחינם. קניון בפרבר אמריקאי מוקף כולו בחניה, ואתה רק מגיע, חונה ונכנס. גם הכניסות לקניון הזהב היו מושקעות, בצבע זהב, תחושה שאתה נכנס לחגיגה. זה מה שעזר לו להצליח ולאכול את המתחרים. בנוסף לזה נפתחו המון קניונים בערים אחרות".
יש מחשבה לעשות משהו עם הקניונים המוזנחים?
"הלכתי בזמנו עם פרויקט הגמר שלי למהנדס העיר ראשון לציון. אמרו לי, 'יופי ילד, כל הכבוד', וזהו. הבעיה היא שהבניינים האלה הם בבעלות פרטית ואין לעירייה שום יכולת לעשות בהם מהלך משמעותי, אלא אם מדובר בהפקעה, ואף אחד לא ייכנס לזה עכשיו. העיריות נתנו ליזמים לבנות מבנים ענקיים בלי הבטחה של שימוש עתידי, בלי היגיון כלכלי, כמו ששת המבנים במערב ראשון או פילים לבנים אחרים במרכזי ערים. זאת הפרטה טוטאלית של המרחב הציבורי, של קרקע שאמורה להיות ציבורית. היו קניונים שהפכו את עצמם למשרדי הייטק, ואולי זאת הדרך להחיות את המקומות האלה, כי דיור בר השגה למשל הוא לא על הפרק. היזמים לא ירוויחו מזה".
דין חדרה כדין עפולה
"אורבנולוגיה", אתר של המעבדה לעיצוב עירוני בראשות האדריכלית פרופ' טלי חתוקה מאוניברסיטת תל אביב, פרסם בשנת 2021 את עבודת הסטודנטים "השמשה מחדש של קניונים נטושים במרכזי ערים בישראל". כמקרה בוחן בחרו מחברי המאמר בקניון לב חדרה, שלפי התוכנית שלהם יעבור הסבה בדיוק לייעוד שהורן מבטל על הסף את היתכנותו: דיור בר השגה. "דיור ציבורי ושטחים לשימושים ציבוריים יאפשרו לצעירים ומשפחות צעירות להתגורר במרכזי הערים, יתרמו לצמצום פערי המעמדות ויגדילו את מגוון אפשרויות התעסוקה. בכך הערים ישמרו אוכלוסיות הכרחיות להתפתחותן ושגשוגן", נכתב במאמר.
האדריכל אלעד הורן: "בקניון ערי החוף היו תמיד שלטים למועדוני חשפנות. אין מה להתפלא, אלה אזורים מועדים לפורענות, אזורי תעשייה ישנים שלא בדיוק הצליחו להתחדש"
בניגוד לקניון לב אשדוד וקניוני ראשון לציון הנטושים, כשנכנסים לקניון לב חדרה – שניצב כראוי לשמו במרכז הישן של העיר – הוא נראה חי ומלא לקוחות, גם אם לא מפוצץ. אבל מבט נוסף ושיחות עם עובדי המקום, כמו גם הלקוחות, חושפים מציאות אחרת.
"די מת כאן", אומרת מוכרת ב-H&M. "אני לא קונה כאן, רק בווילג' (מתחם קניות בכניסה לעיר – י"פ). לב חדרה מת כבר הרבה זמן, לפני שנתיים יצאו ממנו המותגים האחרונים כמו גולף וקסטרו. רוב הקהל כאן מבוגר, פנסיונרים שבאים לשתות קפה. הצעירים לא קונים כאן. הקניון הזה הוא כמו העיר הזאת: משעמם ואין מה לעשות".
מחוץ ל-H&M יושבת שושנה, בת 83. היא קוראת "ישראל היום", שותה קפה ומחכה למטפלת שלה שתחזור מקניות בסופרמרקט שבקניון. "אני פה כי אני נכה ויורד גשם וכי אין לזקנים מה לעשות בעיר הזאת ואף אחד לא חושב עלינו", היא אומרת.
"אני לא קונה כאן", אומרת צעירה שחולפת על פנינו. "באתי כי יש כאן את משרד הרישוי. אני קונה בווילג'".
"הקניון חלש. יש כאן אנשים רק בחגים ובסופי שבוע, והוא בדעיכה כבר עשור לדעתי", אומר עובד צעיר בבבילון פארק, מתחם משחקים הצמוד למשרד הרישוי שעומד ריק כשאני מגיעה למקום ביום חול. "בקניון החדש יש חניה חינם, ובינתיים הקניון הזה לא משדרג את עצמו וגוסס".
"אני עובדת כאן ומשלמת 250 שקל בחודש על חניה", אומרת מלי, מנהלת אחת החנויות. "ללקוחות החניה כאן חינם לשעתיים הראשונות אם הם קונים מעל 49 שקל, אבל בווילג' החניה חינם וזה יותר מפתה. גם התחזוקה פה לא טובה, יש ריח רע בחניה ומעלית משא שכל הזמן מתקלקלת ואז אי אפשר להעלות סחורה. אבל יש הרבה מקומות כאלה. אני גדלתי בעפולה, וגם שם במרכז העיר יש קניון עם קומה שלמה שעומדת ריקה".
פרופ' חתוקה מזהה מהלך אבולוציוני בתרבות הצריכה. "יש חמש צורות צריכה עיקריות: לפני שנות ה-60 זה היה הרחוב המסחרי, מאז שנות ה-60 התפתחו מרכזים עירוניים קטנים, הקניונים באו לעולם בשנות ה-80 ולארץ בשנות ה-90, ובשנות האלפיים צמחו מרכזי ביג והצריכה המקוונת שמגיעה לשיא היום. השאלה המרכזית ביחס לקניון, וגם ביחס למודלי צריכה אחרים, היא מה יישאר ואיפה – כי יש הבדל משמעותי בין מרכז לפריפריה".
מה קורה לרחוב המסחרי, הוותיק מכולם?
"הוא נחלש בכל העולם. רוב החנויות מומרות למזון ופנאי, כי חוויית השיטוט העירונית היא עדיין משהו שאנשים רוצים, אבל הם לא בהכרח קונים. גם רוב המרכזים העירוניים הקטנים נחלשים, למעט מקומות עם צפיפות גבוהה וכוח צריכה משמעותי, כמו רמת אביב ג' למשל".
מה מצבו של הקניון כמודל צריכה?
"קניונים שנמצאים במרכזי ערים, עם כוח קנייה גבוה וצפיפות גבוהה, שורדים. תראי את דיזנגוף סנטר, שממשיך להיות מרכז משמעותי כי הוא לא מושך רק קהל מקומי ונמצא במיקום מרכזי. במקומות כמו אשדוד או חדרה, האתגר הוא להתחרות על קונים עם כוח קנייה נמוך יותר. ברקע משגשגים מרכזי קניות כמו ביג, שמבוססים על מודל הפרבר הישראלי. רוב הישראלים חיים בערי שינה, הם התרגלו לנסוע במכוניות פרטיות, ובמרכזים האלה יש חניה בשפע. זה נוח, ולכן המודל הזה הוא המועדף לצד המודל המקוון, שקיבל בוסט מאוד משמעותי בכל העולם בעקבות הקורונה".
תחזרו בעוד חמש שנים
אומנם חתוקה לא מדברת על מותו של הקניון כקונספט, אבל היא כן מציעה לחשוב על היום שאחרי – ואם לא זה שאחרי מרכז הקניות כמודל, אז זה שאחרי כל קניון שפג תוקפו. "רואים המון פילים לבנים בפריפריה הגיאוגרפית של ישראל. אין עיר שלא נאבקת על הנושא הזה, והמאבק הזה הוא קצת אבוד כי לרוב הערים אין אסטרטגיה מובהקת – מה דואגים לחזק, למה נותנים למות או מחכים שיעבור טרנספורמציה".
האקוסטיקה בקומה השנייה של קניון ערי החוף כל כך טובה, ששומעים את השיחות המתנהלות מאחורי הדלתות הסגורות של המשרדים המעטים המושכרים כאן
לשיטתך, מה הדבר הנכון לעשות?
"חייבים לייצר מודל שיחיה את המבנים האלה, ועדיף שהשימושים שיכנסו לא יהיו מסחריים. לקניונים יש תשתיות שאין למבנה מגורים רגיל, ודווקא שם אפשר ליצור מודלים של מעונות סטודנטים, מרחבי תעשייה זעירה ומלאכה נקייה, דיור בר השגה כמו שהצענו, מעין קמפוסים מורכבים של שימושים מרובדים. אם רשות מקומית עם משאבים חזקים רוצה להשמיש מחדש מתחם כזה ולעודד את בעלי הנכס, היא צריכה ליצור תמריצים כדי שהשינוי יהיה רווחי".
את צופה שזה יקרה?
"כך או כך, הקניונים ברובם יעברו תהליך של שינוי. הרי קניון נטוש הוא מפגע – אובייקט גדול שמשתרע על כמה דונמים, חור שחור בעיר. מעבר לזה שאין בו פעילות, הוא מזמין פעילות לא רצויה שמתפתחים סביבה מעגלים נוספים של היחלשות, בסביבות המגורים והתעסוקה הסמוכות. זה לא חמור כמו בארה"ב, שם יש שדרות שלמות של קניונים נטושים, אבל הרשויות המקומיות יהיו חייבות לטפל במרחבים האלה. עתודות הקרקע מצטמצמות, החברה גדלה. אולי בעוד חמש שנים יהיה מי שירים את הכפפה".