עיר הנמל ההיסטורית, נתפסת כעיר של הביטלס והכדורגל, אבל זה חטא קדמון כי בשנים האחרונות היא משלימה מטמורפוזה תרבותית ותיירותית, ופורשת בפני מבקריה מרבד אפשרויות שמח וססגוני.
כרים, הבעלים של מסעדת CRUST, יליד אלג'יר שהוריו היגרו למנצ'סטר, מודה ששנים נמנע מלבקר בליברפול בשל האיבה ששררה בין אוהדי קבוצות הכדורגל. "כשסוף סוף הגעתי גיליתי שיש כאן אנשים חמים, מסבירי פנים ולא מפלצות כמו שגרמו לי לחשוב. זה כמו יהודים וערבים" הוא מסכם בקריצה, "שווה לנסות". מה שכרים מתאר הוא את הרוח של ליברפול, עיר חמה ומשפחתית, שתושביה המכונים 'סקאוזרים' ידועים בקהילתיות וגאווה מקומית. חסרונם נוגע למבטא הכבד הקשה לפענוח, ואם לא תבינו עשו כמוני, הנהנו והעלו חיוך מטופש לא משנה מה נאמר.
> טיסה ישירה: נחתנו בעיר החדשה שנפתחה לישראלים באירופה
ליברפול היא עיר של קצוות, נעה בין שיא ושפל, עושר ועוני תהילה ושקיעה. יסודותיה הונחו ב-1190 אז נקראה בשם הבלתי מפתה "אגם בוצי". מיקומה על שפת נהר המרסי עודד בהמשך הקמת נמל, השני בגודלו במדינה, דבר שהשתלם בתחילת המאה ה-.18. עם התפתחות המסחר עם אפריקה ואמריקה, שכלל גם סחר עבדים, העיר שלשלה הון לקופה ושגשגה. במאה ה-19 עברו בה 40 אחוזים מהסחר העולמי – שיא פריחתה הכלכלית. מסיבה זו הופגזה קשות במלחה"ע השנייה, שוקמה אך סבלה משיעור אבטלה גבוה והגירה שלילית. נקודת האור והנחמה אז כהיום, הוא הכדורגל המקומי, עם שני מועדוני פאר סוחפים: הכחולים של אברטון והאדומים של ליברפול. במוזיאון העיר, מוצג סרטון מרגש עם משפט חזק שטוען שהאוהדים קובעים את ערכי הקבוצה.
עיר הפועלים האפרורית שפגשנו לפני שנים פינתה מקום לקדמה ופיתוח. ב- 2008 נבחרה לעיר התרבות של אירופה, תואר שנתי שנדד בין ערי האיחוד האירופי טרום הברקזיט. במשך שנה הציגה העיר חיי תרבות ופיתוח תרבותי וזכתה בהשקעות עתק - 750 מיליון ליש"ט, לשדרוג פניה ושיפוץ המרכז. הכוכבת העולה עשתה אפגרייד תדמיתי וב-2023 אירחה את האירוויזיון. בשטחה הגדול יש עוד שכונות פועלים של פעם, עם בתים דו קומתיים קטנים ואדומים. מרכז העיר לעומתן, מודרני ותוסס ובטבורו מדרחוב בעל זרועות וסביבו מרבית אתרי התיירות כך שהכל נגיש רגלית.
העיר מחולקת לרבעים והמדרחוב הוא מקדש הקניות עם שפע חנויות, מרכזי קניות וקניון ONE הידוע. יש כאן תמיד אקשן, מופעים של אמנים, דוכנים ומטיפים למיניהם. ממזרח נמתח מדרחוב בולד (Bold) ובו חנויות יד שנייה שיקיות מדליקות. זהו גם עורק קולינרי עם אוכל מסביב לעולם המעיד על גלי ההגירה שלא פסחו כאן. מדרום לו משתרע רובע חיי הלילה המציע סצנת בילויים סוערת. זו עיר אוניברסיטאית מלאת סטודנטים וכשהגענו בליל חגיגות האלווין, הרחובות מלאו בתחפושות ומרכז העיר אירח מסיבת רחוב ענקית.
מעט מזרחה שוכן הרובע הסיני, ובכניסה (רחוב נלסון) מתנוססת קשת סינית ססגונית ואותנטית, הגדולה מחוץ לסין (כבוד!), בליברפול חיה הקהילה הסינית הוותיקה באירופה וברובע שורת מסעדות. מול הקשת מעפיל רחוב דיוק (.Upper Duke st) לקתדרלה האנגליקנית, המתגאה במגדל פעמונים מהגבוהים באירופה. זה לא אתר חובה אך לאדריכלות המבנה עוצמה אדירה. קתדרלה נוספת, המטרופוליטנית, ברחוב Mount Pleasant, בנויה בסגנון מודרני וכוללת חלון ויטראז' שנחשב לגדול בעולם והיא סמוכה לאוניברסיטת ליברפול. גם נקודה יהודית יש בעיר, בדמות בית כנסת ספרדי מפואר שנבנה בשלהי המאה ה-19 בסגנון ביזנטי וגורף את התואר בית הכנסת היפה באירופה. בשל ריחוקו לא הצלחנו להגיע אליו אך מספרים שיופיו מסנוור והוא סגור כי אין יהודים או תפילות.
ליברפול התפתחה למעצמה ימית כיוון שהשתמשה בצורה מושכלת בנמל שנפרס לאורך נהר המרסי. לצד רציפים רבים, הוקם המבדוק הרטוב הראשון בממלכה, והספינות נקלטו באמצעות תעלות פנימיות סכורות. העושר הביא קידמה טכנולוגית כולל מנופי הרמה הידראוליים הראשונים בעולם. ה-Royal Albert Dock, הרציף המפורסם מהימים ההם, נחשב לנקודת ציון אייקונית, פיזית, אדריכלית כלכלית ופוליטית. המבנים היפהפיים, העשויים לבנים אדומות, מאכלסים מסעדות, מוזיאונים, חנויות, בתי קפה ובתי מלון. מדי שבת, הראשון בחודש, מתארח ברציף יריד איכרים ואמנים שופע דוכני מזון, תוצרת חקלאית, עבודות יד ועוד. העיר ממשיכה במסורת אירועי תרבות וכשביקרנו התקיים ברציף ובחלקים נוספים, פסטיבל אור משמח.
סביב הנמל פועלים כמה מוזיאונים ולמעט שלושה בתשלום (החוויה המוסיקלית, הביטלס וסיפור הביטלס), היתר בחינם כדי לעודד צריכת תרבות: המוזיאון הימי באלברט דוק מציג היסטוריה ימית לצד פריטים מרתקים. מוזיאון העבדות הבינלאומי שופך אור על התופעה האפלה. גלריית טייט העתיקה מושבה מעט צפונה לרגל שיפוצים. מוזיאון ליברפול העירוני מספר את סיפורה החל מהמתיישבים הראשונים דרך הצצה לחיי הטבע, האומנות, הצבא, מפורסמים בני העיר וכמובן אגדות המוסיקה והספורט. מוזיאון העולם נמצא בצד השני של העיר, חמש קומות תצוגות של מדע וחלל, טבע, תרבות והיסטוריה. שכנתו, הגלריה לאומנות מציעה תערוכות אמנים מקומיים לצד יצירות בריטיות בציור, פיסול, קרמיקה, אופנה וכד'. העושר והמגוון אינם מכבידים ונעים לשוטט בנחת.
מדרום לרציף אלברט מתנשא גלגל הענק, אטרקציה חביבה לצד הארנה המארחת מופעים. מצפון פוגשים שלושה בניינים שכמו יצאו מקטלוג ימי ביניימי פומפוזי שלושת 'החסדים' (The Three Graces), סמלי העיר, נבנו על גדת הנהר הודות לעושר ולשפע וקיבלו את פני הבאים מהנהר בהוד והדר אימפריאליסטים כיאה לממלכה. בראש הרויאל לייבר (Royal Liver Building), ניצבות שתי ציפורי נחושת ענקיות - סמלה האמתי של העיר. פסל נוסף ניצב מול החסדים והוא אטרקטיבי יותר, ארבעת המופלאים חברי להקת הביטלס יצוקים בגודל טבעי. נהר המרסי מציע גם מגוון סוגי שייט ונקודת היציאה נמצאת בהמשך.
לעולם לא תצעדי לבד
שנות ה-60 העליזות העלו את קרנה של העיר שהתפוצצה עם להקת החיפושיות. בליברפול הגאה בארבעת בניה המוכשרים, מקדשים את כל המקומות שכף רגלם דרכה: בתים, מוסדות חינוך ומועדונים בהם נכחו, כתבו, ניגנו ושרו. כערש מוסיקת הפופ, יזמים בעיר ממקסמים את האהדה והתעשייה מגלגלת הון. רחוב מתיו, למשל, משכנו של מועדון הקאברן (Cavern) המיתולוגי, שם פצחו הארבעה בקריירה, התמסחר להפליא ורצוף פאבים ומלכודות תיירים. הרחוב קצר וצבעוני רווי גרפיטי והוא משכנו של מוזיאון הביטלס. המוזיאון שתופס שלוש קומות הוא מקדש לחובבי הלהקה עם תיעוד, צילומים, פריטים וסרטונים. מועדון הקאברן דורש דמי כניסה (5 ליש"ט) תמורת מופעי לייב והוא דומה במעט למקור ממנו נותר חלל קמור דמוי מערה. המקום הורחב ונותן במה ללהקות קאברים צעירות ואחרות. פרנסס, אחד המנהלים טוען שהמועדון מושך מבקרים בכל גיל ומכל העולם כי "ביטלס כמו שייקספיר הם קלאסיים ונצחיים". לביטלס מוזיאון נוסף 'סיפור הביטלס' ברציף אלברט ועיקרו פריטים שונים שהחזיקו ג'ון רינגו, פול וג'ורג' מכלי נגינה ועד תלבושות. באחד מבנייני החסדים נמצא מוזיאון חווית המוסיקה הבריטית. בחלל הכניסה הרחב מסך עם מופע הולוגרמות של להקות שונות. משם יוצאים למסע כרונולוגי בעקבות מוסיקת הפופ הבריטית. משנות ה-40 עד היום כולל סיפורים, מוצגים, תלבושות וחללים אינטראקטיביים כמו מתחם ריקודים ואולם 'גיבסון' עם כלי נגינה להתנסות אישית.
כמשפחה אוהדת וקצת משוגעת, ליברפול בשבילנו היא קבוצה שבלב ובכלל הכדורגל בעיר נתפס כדת, ולא משנה איזו קבוצה אוהדים. באנפילד של האדומים, צמח מועדון כדורגל מפואר רווי הישגים ואליפויות מקומיות, אירופיות ועולמיות. לאוהדי ההארד קור, משחק הוא תרבות וחוויה משפחתית שמתחילה בבירה (או שתיים או יותר) עם חברים. בפאב האלברט ליד אנפילד, המעוז הביתי, מתקבצים מקומיים וזרים, שותים ושואגים שירי מורל בליווי נגן גיטרה והאווירה מחשמלת. מחוץ לאצטדיון במה עם הופעות ובשכונת אנפילד מתעוררים לפני כל משחק, פאבים ביתיים בחצרות המציעים דוכני בירה ואוכל ולעתים גם מסכי צפייה בלייב. יש בהם גם כמה אכסניות נחמדות, למי שחפץ להישאר קרוב לעניינים.
אצטדיון אנפילד הוא אופרה אחרת ומול לברקוזן הגרמנית בליגת האלופות חלקנו מושב לצד בני 80 ונכדיהם, התעטפנו בצעיפים וכובעים, שרנו את ההמנון You'll never walk a lone, משל היה מזמור הלל ועודדנו ללא הרף. יש משהו מדבק באווירה וגם כשלא הולך, מוחאים כפיים (אחרי קללות עסיסיות כמובן). בתום מחצית חלשה התעוררו ה-LADS (הבחורים) וזכינו להצגת כדורגל משובחת ול-4:0 מטורף.
ולסיום, אחת הדרכים לערוך היכרות עם עיר חדשה, היא להצטרף לסיור מודרך חינמי וגם בליברפול יש כמה כאלה במבחר נושאים. בלשכת התיירות יש מידע על אתרים, פעילויות ואירועים (רחוב wall ליד קניון ONE) או באתר העירוני.