מעבר לים מאזנים בין שעות העבודה והמשפחה, אז למה כאן זה לא קורה? אתם מכירים את זה שאתם מסתכלים על השעון, השעה כבר 18:00, ולא נעים לצאת מהעבודה? להיות הראשון שעושה סימנים ש"הנה, אני בדרך הביתה"? מה אם נספר לכם שיש מקומות שאם מישהו נשאר עד 18:00 במשרד, מסתכלים עליו עקום. כנראה שמשהו לא בסדר באיך שהוא עובד. שהוא נחשב פחות יעיל, ובכללי - שעובד טוב או עובדת טובה זה לא לפי מספר השעות שהם מוכנים להקדיש לעבודה, אלא פשוט כמה טוב, וגם מהר - הם עושים אותה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מה שקורה כרגע בתרבות העבודה בישראל הוא פשוט עקום: כולם רוצים לצאת יותר מוקדם, אבל נשארים עוד קצת ומצקצקים על ההוא שהילד שלו תמיד חולה וזה שצריך להוציא מהגן. סליחה, זו שצריכה להוציא מהגן, כי היום, בואו נודה בזה, מרבית הנטל הזה של משפחה מוטל על האם. איך זה שבכל כך הרבה מדינות הלכו כמה צעדים קדימה כדי לאזן בין העבודה והמשפחה, לקצר את שעות העבודה - ואנחנו עדיין נותרנו מאחור?
אפילו ראש אגף התקציבים באוצר, שאול מרידור, עוד מהתקופה שהיה מנכ"ל משרד האנרגיה, הנחה בנוהל ברור לפחות פעמיים בשבוע לא לקבוע ישיבות אחרי 15:30. לשאר המשק הבשורה הזו מגיעה בזחילה, הרבה פעמים זה מתקבל יותר בהבנה כשיש משרת אם. איזה מונח מרגיז, לאבות לא מגיע גם להיות הורים? אמא זה בסדר שתעבוד בחצי משרה ותתקדם ותטפל בילדים - אבל אבא? הוא חייב להיות המפרנס ולכן להיות הורה צריך לבוא במקום השני. למה? השנה היא 2018, זה ממש בסדר ואפילו רצוי ששני ההורים ידאגו לילדים.
נכון, לא תמיד זה אפשרי, וכשאפשרי לא תמיד מתאים, וכשמתאים לא תמיד זה נוח, אבל הרבה פעמים זה פשוט לא נהוג. בינתיים מערכת החינוך לא בדיוק מתאימה את עצמה לשעות יום העבודה, והג׳אגלינג המטורף הזה לא באמת הגיוני, אז בואו פשוט ננהיג את זה.
על כך ועוד בסדרת הכתבות "המפתח השוודי", המשודרת השבוע במהדורה המרכזית ב-20:00