נהגים שחוצים את מחלף זיכרון יעקב בכביש מספר 2, ומפנים מבט מזרחה, רואים על צלע ההר מבנה מדורג ובולט בלבן. הוא יפה מבחינה אדריכלית וגולש במדרון המיוער. חדי העין גם ישימו לב שמדובר במבנה מוזנח ומטולא שאיבד מהזוהר שפעם היה לו. נהגים שחלפו באותה נקודה לפני 30 שנה, נהנו מלוק מצוחצח למשעי שזהר בלובן בוהק, וללא הצמחייה שנעקרה אז לצורך הבניה.
> פיל לבן: מה קרה למלון הנסיכה באילת?
> בית לנרקומנים: פעם המקום הזה היה אחד מפאקי המים המובילים בארץ
זה היה מלון "חוות הברון" – פרויקט בניה סנסציוני בסוף שנות ה-80. מבנה מלונאי שאפתני שכלל גם יחידות נופש, וכפי שהוקם בקול תרועה, כך גם נסגר בקול ענות חלושה. בדרך החליף בעלויות והתגלגל בין כמה ידיים והשאיר אחריו אדמה חרוכה, הרבה עגמת נפש וכתם לבן על צלע ההר הירוק.
מדרון חלקלק מול הים
הרעיון והביצוע נזקפים לזכותו, ובדיעבד אולי לחובתו, של היזם בני זבולוני שהימר בגדול. הוא שכר את שירותיו של האדריכל יהודה פייגין (ז"ל) לתכנון חוות הברון – בחירה טובה שכן פייגין היה אז חלוץ בתכנון אדריכלי של בתי מלון ויצק לתוך התרבות הישראלית עקרונות נופש חדשים. כמומחה במלונאות, הוא תכנן עשרות מבנים בארץ ובעולם, ובחוות הברון תכנן מתחם המשלב חדרי מלון לצד יחידות נופש, שנהנה מנוף הורס, מהיפים בארץ.
הטופוגרפיה הייתה עקב אכילס – מדרון תלול שתרם בהמשך לקשיי תחזוקה. נוסף על כך, ולפי גורמים מעורבים, התקציב היה נמוך, וכדי לחסוך הייתה איכות הבנייה ירודה. המלון נפתח בשנת 1991 מבלי שהושלמה בנייתו, ולמעשה היא טרם הושלמה עד עצם היום הזה. הפרויקט השתרע על שטח של עשרה דונם: בית המלון שכן בבניין העליון ויחידות הנופש במתחם המדורג הגולש במדרון במפלסי אין-סוף – אלמנט אדריכלי מרהיב שהוליד גם לאתגרים תפעוליים ולבעיות תחזוקה שהחריפו עם הזמן. בדיעבד, גם היחס המספרי בין חדרי המלון ליחידות נופש הוביל לכשל כלכלי והמלון נקלע לקשיים. הבעלים התחלפו די מהר, ולא בפעם האחרונה.
ישרוטל נכנסה לתמונה כדי לבחון את המלון לפני רכישה פוטנציאלית, אך כאשר נחשפה למגוון האתגרים והמורכבויות העמוקות, פרשה והמצב החמיר ואיתו העמיקו החובות. משנת 2002 נוהל המלון בידי כונס נכסים ושעריו נסגרו ב-2008. אחרי שנתיים נרכש המלון בלבד, ללא יחידות הנופש, על ידי היזם הפרטי יוסי דלגושן והוא החזיק בו לזמן קצר. ככל הנראה, התגלגל המלון לידי איש העסקים יצחק ריעני. בפועל מאז סגירת מלון חוות הברון לאורחים, אף אחד מהבעלים הבאים לא טרח לשפץ בכדי להשמיש אותו. המקום ניטש לחלוטין, נזנח והתפורר והחורבן העמיק עד כי הוא ממשיך להתכלות גם כעת. אגב, ב-2013 הוצא לו צו סגירה – תעודת עניות לבעליו.
"יש שם שקט – זה מה שהדיירים רוצים"
כיום גדר תוחמת את אזור החניה, השלט של "חוות הברון" עדיין ניצב, אך המראה של מבנה המט לנפול מכמיר את לב. אומנם היזמים ניסו לשוות לו הוד והדר, אך היום קמל זוהרו ופשטה בו עזובה ועליבות. הקירות מתקלפים ומתפוררים, כבלי חשמל חשופים, הבריכה כמו חוותה הוריקן, עשבים שוטים בכל מקום והמלון אינו ראוי לשהיית אדם.
יחידות הנופש לעומת זאת, שהופרדו ברכישה מהמלון, נותרו בידיים פרטיות, ומשנת 2010 משמשות למגורים. חלקן מושכרת ובעליהן מודעים לאי החוקיות שבכך, שכן יחידות נופש מעצם הגדרתן, נועדו למגורים זמניים בלבד (שבועיים בשנה). לו היה המלון מתפקד, היחידות היו משמשות, לפחות בחלק מהזמן, לחדרי אירוח מן המניין.
אלעד (השם המלא שמור במערכת) היה בעלים של יחידת נופש אותה השכיר לדייר משנה. "הדירות זעירות ומתאימות לדייר יחיד או מקסימום לזוג ולא למשפחות", הוא מסביר. "מצב התחזוקה שלהן הוא עניין אישי של הבעלים. היו ששיפצו אבל האזור המשותף בעייתי. בשנים האחרונות התגבש ועד לדיירים שמשקיע ומטפל במתחם, והמצב השתפר". מדבריו עולה שהדיירים מתמודדים עם קשיים נוספים. "כדי להגיע לדירות צריך לעבור את כניסת המלון המוזנחת שנראית כמו סלאמס. מי שצולח זאת צריך לרדת 3 קומות במעלית ויש שתיים שעובדות ומגיעים לחלק המדורג. מכאן יש פוניקולר, מעין רכבל שיורד באלכסון. רק אחד עובד מתוך שניים. אפשר גם להגיע מהצד למדרגות החיצוניות. הבעלים חסם את החניה העליונה אז פרצו מלמטה דרך עפר".
לשאלה מדוע אנשים עדיין חיים שם, תשובתו של אלעד הייתה פשוטה: "יש שם שקט ואיכות חיים וזה מה שהדיירים רוצים, לחיות בשקט. אין להם דרישות והם חוששים שיפנו אותם כי מדובר בדירות נופש שאינן אמורות לשמש למגורים. אם בעלי המלון היו מתפקדים אז לדירות הנופש הייתה זכות של שימוש בבריכה ובחדר הכושר וזה היה משדרג, אבל זה לא מתקדם. העירייה נתנה לו פטור מארנונה לתקופה מסוימת ואולי עכשיו ישיתו עליו את התשלום והוא יאלץ להפעיל את המקום או למכור". לאחרונה מכר אלעד את הנכס בחצי מיליון שקלים ולדבריו זה המחיר הממוצע של דירה במקום.
בור כלכלי לכל משקיע
מי שמכיר את הנושא הוא דוד פרל, פנסיונר מתחום הנדל"ן שמאשרר את הדברים ומוסיף: "זה מלון שהקדים את זמנו, ובמשך שנים הבטיחו שישפצו אבל כלום לא קרה. מהבנת שוק הנדל"ן, המתקן מיצה את העניין הכספי. מי שהרוויח הרוויח, מי שנדרש להוצאות הוציא. לו היו מפרקים את כל הבעלויות, מפצים את הדיירים ומוציאים מכרז להרוס ולבנות או לשפץ, היו יכולים ממש להחיות אותו. העירייה ויתרה לריעני על ארנונה בשנים 2010-2011 כי המבנה נחשב לא ראוי למגורים, ויש לו אינטרס שיישאר ככה כי אז אין לו הוצאות. העירייה מצדה גם יכולה לתת קנסות ולהקצות זמן מוגבל לתשלום אבל זה לא נעשה. בינתיים הדיירים מסכנים, כי אחת הבעיות היא שלא עשו איתם הסכמים ברורים, ובגלל שהמקום התגלגל בין כמה ידיים, אז לבעלי המלון אין כרגע אינטרס להשקיע. לדירות הנופש אין תב"ע (תוכנית בנייה עירונית), כי הן לא דירות מגורים ואף אחד לא דמיין מצב שמישהו יגור שם. אבל אם יפצו אותם כראוי ויפנו אותם, יהיה אפשר לפתור את זה".
למרות מצבו העגום של המלון, עדיין מתקיימים לצדו חיים. כמו ביקום פלאי מקביל. אך כל יזם שירצה להשמיש אותו יצטרך להכניס ידו לעומק הכיס, ובעליו הנוכחי לא ממהר להשקיע את ההון הנדרש. הוא מנציח את עליבותו, אולי משום שאין לו כלל הוצאות בגינו.
מועצת זיכרון יעקב סירבה לפרט אם קיימת חובת תשלום מיסי ארנונה או שמא הושתו על בעל הנכס חיובים נוספים או קנסות. בתגובה היא מסרה: "מלון חוות הברון נבנה לפני למעלה מארבעה עשורים. לאורך כל השנים חלו שינויים בבעלויות וכרגע מחזיקה בבעלות המלון חברה פרטית ממרכז הארץ, שמזה 12 שנים מסרבת לקדם תוכנית לשיקום המלון שבבעלותה. המועצה הינה גוף ציבורי ואינה יכולה, מבחינה חוקית, לכפות לקידום תוכנית בנייה בשטח פרטי. המועצה תשמח שבעתיד המלון יהפוך למקום שוקק תיירים כמו שאר בתי המלון במושבה, זיכרון יעקב".
מחברת "יהב" של יצחק ריעני סירבו להגיב.