כאשר האיחוד האירופי החליט להעמיק את האינטגרציה בין הכלכלות שלו ולהשיק מטבע משותף, הוא הציב לחברות שייצטרפו לגוש האירו תנאים נוקשים, כחלק מאמנת מאסטריכט: לא יותר מ־3% גירעון שנתי, לא יותר מ־60% חוב לאומי (ביחס לתמ"ג השנתי). זו היתה קצת המקבילה הפיסקלית ל"קץ ההיסטוריה": תמו המשברים הביטחוניים, תמו ימי משבר האינפלציה, הסחר הגלובלי מובטח, כל מה שצריך הוא ניהול מוניטרי יציב של הכלכלה, בלי התפרעויות תקציביות, והכל יהיה בסדר.
אבל השנים האחרונות הוכיחו כי ההיסטוריה חיה ובועטת. מגפת קורונה גלובלית שהתבטאה בפריצת כל מסגרות התקציב ובהוצאות אד־הוק של מאות מיליארדי אירו מצד ממשלות ביבשת; משבר אינפלציה שכמוהו לא נרשם מאז שנות ה־70, עם זינוק במחירי האנרגיה; העלאות ריבית חסרות־תקדים בתכיפותן ובהיקפן; והוצאות ביטחוניות בהיקף שאף אחד לא העז לחזות, בעידן שאחרי תום המלחמה הקרה. כל אלו הפכו את התנאים המחייבים לכאורה של מאסטריכט לבדיחה.
מציאות חדשה
המציאות החדשה משנה את הסדר שאליו התרגלו ביבשת, מפילה ממשלות ואפילו מערערת על מעמדו ותפקידו של הבנק המרכזי האירופי (ECB). צרפת, למשל, עם חוב נוכחי של 112% מהתמ"ג וגירעון שנתי של יותר מ־6%, משקיפה מלמעלה על התנאים של מאסטריכט.
כאשר הממשלה האחרונה שמינה הנשיא עמנואל מקרון ניסתה לשדר אחריות ולצמצם אותו היא נתקלה באופוזיציה מימין ומשמאל. בדרישות להגדלת הפנסיות, לסבסוד מוצרים, למאבק ביוקר המחיה, למענקי אנרגיה ולבטל את העלאת גיל הפרישה לפנסיה. התוצאה: הממשלה נפלה, ואחת חדשה מנסה בימים אלה להעביר תקציב אחר. הציבור אינו רוצה צנע.
לצד צרפת ניצבות מדינות רבות אחרות בגוש האירו, ביניהן יוון (163%), איטליה (137%) וספרד (100%), המסתכלות מלמעלה על מה שהיה אמור להיות סטנדרט מחייב. למעשה, ממוצע החוב בגוש האירו קרוב ל־90%, רחוק מאוד מהשאיפות של מאסטריכט, וקרוב יותר לנתונים שבישרו על משבר חוב אירופי ב־2009 ואחרי.
הנתונים הללו משתקפים בתשואות על האג"ח הממשלתיות של מדינות אלו, שבתקופה האחרונה שוברות שיאים יחד עם אלו של ארה"ב, בריטניה ואפילו סין. אלו של צרפת, למשל, אפילו עקפו את התשואות של יוון.
המוסד שמחזיק הכול
גם בגרמניה השכנה, עם חוב צנוע יחסית של 62%, הנושא עומד במרכז סדר היום הפוליטי. הממשלה הנוכחית נפלה בגלל סירובו של שר האוצר להעמיק אותו באופן מלאכותי. בגרמניה מחויבים לסטנדרטים גבוהים מאלו של אמנת מאסטריכט, עם גירעון שנתי מותר של שברי אחוזים בלבד. אבל במדינה יש טרוניות על כך שהיא "נשארת מאחור" בעוד הכלכלות סביבה מרשות לעצמן לפתוח את הארנק ללא חשבון.
קשה לראות ממשלה גרמנית שתוקם בקרוב שלא תפעל להגדיל את הגירעון שלה, בשל הנסיבות יוצאות הדופן שאירופה חווה כעת. גם בגרמניה, סוגיות של תקציב וגירעון הן קריטיות, והשאלה אם המערכת הפוליטית תוכל להתמודד איתן באחריות מעוררת דאגה.
וכאילו לא די בכך, כל המבנה העדין של כלכלות בעלות רמות חוב שונות שלהן מטבע משותף מוחזק על ידי הבנק המרכזי האירופי. ה־ECB אימץ לעצמו תפקיד חדש: לשמור על התשואות של החברות באיחוד האירופי נמוכות באופן מלאכותי. מאז נאום "נעשה את כל מה שדרוש" של מריו דראגי, הוא הפך, למשל, לרוכש הבלעדי של אג"ח ממשלתי ספרדי ואיטלקי. הוא מדכא את התשואות עליהן ולמעשה "מאציל" מהאחריות הפיסקלית של מדינות כמו גרמניה, הולנד ופינלנד, לכלכלות ה"בזבזניות" של דרום אירופה וחצי האי האיברי.
השאלה עד כמה הוא ירחיק לכת עשויה להיפתח מחדש, כעת כשהתשואות מטפסות באופן גלובלי. גם ברמה הלאומית, וגם ברמת האיחוד האירופי, עידן החוב הנוכחי אינו מבשר על יציבות יתרה, אולי להיפך. בינתיים ועד הודעה חדשה, הכללים של מאסטריכט מושעים.
הידיעה פורסמה לראשונה באתר גלובס
תגובות