אלפי אנשים בעולם מסיימים את חייהם בהמתת חסד או בהתאבדות חוקית בעזרת צוותים רפואיים בכל שנה. ובכל זאת, המקרה של פרופ' דניאל כהנמן, שנחשף בוול סטריט ג'ורנל בשבוע שעבר, זכה להדים רבים ולכיסוי תקשורתי נרחב. זה קרה לא רק כי כהנמן הוא זוכה פרס נובל לכלכלה, ולא רק כי הוא נחשב למי שפיצח את סוגיית קבלת ההחלטות ולכן יש עניין לציבור בהחלטות שהאיש קיבל. זה קרה משום שפורסם כי היה במצב בריאותי טוב יחסית לגיל 90. כך לפי מה שהוצג בכתבה, שכתב חברו ג'ייסון צווייג, וגם שיתף באי־הנוחות שחש אל מול הבחירה הזאת.
צוויג סיפר שבמרץ 2024 כהנמן, שחגג את יום הולדתו ה־90, שלח הודעות לחבריו הקרובים ובהן פירט על החלטתו. הוא טס לפריז עם בת זוגו, ברברה טברסקי, הם בילו ימים בעיר, ונהנו מטיולים, מאמנות ומאוכל, ולאחר שנפרד ממשפחתו המשיך לשווייץ, שם סיים את חייו בעצמו. כהנמן כתב: "אני עדיין פעיל, נהנה מהרבה דברים בחיים (למעט החדשות היומיות), אמות אדם מאושר. אבל הכליות שלי קורסות, תדירות ההפסקות המנטליות שלי גוברת, ואני בן 90. הגיע הזמן ללכת". במייל האחרון הוא כתב: "מאז שהייתי נער האמנתי כי הייסורים וההשפלות של השנים האחרונות לחיים הם מיותרים, ואני פועל על פי אמונה זו".
קשה לאמוד כמה זמן נותר לכהנמן כשקיבל את ההחלטה, אבל לפי האופן שבו הביא צווייג את הדברים אפשר להניח שמצבו לא היה סופני והכאב שחווה לא היה בלתי נסבל. ובכל זאת, הוא קיבל אישור להתאבדות בסיוע רפואי. המקרה הזה מעלה שאלות רבות על הקריטריונים שנדרשים כדי לעבור הליך כזה - מהם התנאים, איך זה עובד בדיוק ומה השתנה במהלך השנים. יצאנו לבדוק.
ניצולת נובה והורה שכול שלא קיבלו אישור
התאבדות בעזרת רופא היא חוקית בקנדה, בכמה מדינות באירופה, בקולומביה, באוסטרליה ובניו זילנד. התאבדות בתמיכת המערכת הרפואית אבל ללא עזרת רופא (כלומר, המטופל חייב לשתות את הרעל בעצמו) חוקית בכמה מדינות בארה"ב ובמספר קטן של מדינות באירופה, כולל שווייץ. היחידה שמאפשרת זאת לאזרחים זרים היא שווייץ, וספציפית בליווי שלושה ארגונים, המוביל שבהם הוא דיגניטס.
למרות שמיליונים בעולם עומדים בקריטריונים, בפועל עושים זאת רק כמה עשרות אלפים בשנה, אם כי המספר בעלייה. לפי נתוני סטטיסטה מ־2022, את המגמה הובילה קנדה עם כ־10,000 אנשים שסיימו את חייהם כך, ואחריה הולנד עם 7,600, בלגיה עם 2,700 וארה"ב - 1,300. ייתכן שהמספרים עלו מאז, שכן בין 2018 ל־2022 נרשמו עליות של עשרות אחוזים. הולנד מובילה את הרשימה מבחינת שיעור המסיימים את חייהם בסיוע המערכת הרפואית לנפש: כ־4% ממקרי המוות ב־2022.
לישראלים שאינם אזרחי מדינות אחרות שהוזכרו לעיל פתוחה רק האופציה של שווייץ. בין 1998 ל־2023 השתמשו בשירותי הארגון כ־146 תושבי הארץ, והקצב במגמת עלייה יחסית והגיע בשנים האחרונות לכ־20 בשנה.
שלומי וולפנר, מנהל ארגון משאלה אחרונה, המסייע לישראלים בתהליך ומי שמלווה באופן אישי מטופלים לשווייץ, מספר: "הקריטריונים הרשמיים להתאבדות בסיוע רופא בשווייץ הם מחלה סופנית שלא ניתן להחלים ממנה, או סבל גדול ובלתי הפיך. במדינות אחרות מחלה סופנית מוגדרת ככזו שתהרוג את האדם בתוך חצי שנה ומטה. לדיגניטס אין קריטריון כזה".
ובכל זאת, גם לדיגניטס קריטריונים מחמירים, וכ־90% מהישראלים הפונים נענים בשלילה. "אי אפשר להגיע למות רק כי הגיל שלך מבוגר", אומר וולפנר. ועדיין, יחסית למדינות אחרות יש מקומות שבהם דיגניטס הם ליברלים. למשל נכות פיזית, אי־שליטה בסוגרים או הסתמכות על דיאליזה נחשבים לקריטריונים המאפשרים למות בעזרת הארגון, אם פסיכיאטר ישראלי אישר שהם גורמים לאדם מצוקה בלתי נסבלת.
מטופלים בודדים גם מקבלים אישור לסיים את חייהם בדיגניטס אם מצבם הנפשי בלתי נסבל. "אולי אחד מ־100", אומר וולפנר. "נניח ניצולת נובה או הורה שכול מ־7 באוקטובר לא קיבלו אישורים משום שהתפיסה היא שהם עדיין בתהליך, ועוד מוקדם לומר שמצבם לא יוכל להשתפר. ראיתי מקרה של אישור לאישה שעברה טראומה קשה וממושכת בילדות ועד גיל 40 מצבה לא השתפר למרות שניסתה הכול".
תחילתה של דמנציה (קיהיון) עם איום להחרפתה בקרוב יכולה להיות קריטריון שיוגדר ככזה הגורם סבל, אך וולפנר מסביר כי "אדם יכול לסיים את חייו בדיגניטס רק אם הוא צלול ומסוגל להסביר מדוע הוא רוצה למות, ורק אם הוא יכול להרים בעצמו את היד כדי לשתות את כוס הרעל". לכן נוצר חשש מ'פספוס הזדמנות'. כיוון שהתהליך ביורוקרטי מאוד, מטופלים עשויים להתחיל בו בשלב מוקדם יחסית של המחלה, ואפילו לסיים את חייהם לפני הנקודה שבה הם באמת הפכו לבלתי נסבלים, מחשש שזכות ההחלטה תישלל מהם.
על פי נתונים מכל העולם, בערך רבע ממי שקיבלו אישור לבצע התאבדות בסיוע לא ישתמשו בו. עם זאת, לא ידוע על רבים שכבר מגיעים לדיגניטס ולא מבצעים את התהליך.
כמה התהליך הזה עולה?
"העלות של שירותי דיגניטס עצמם - כ־50 אלף שקל. כל התהליך כולל הבירוקרטיה, הנסיעה לשווייץ עם הקרובים והחזרה ארצה עולה 200-100 אלף שקל. תלוי, למשל, אם רוצים להחזיר ארון או כד. החזרת ארון לבדה יכולה לעלות 50 אלף שקל".
מה מושך אנשים דווקא לפתרון הזה? הרי אפשר להתאבד לבד.
"זה לא כל כך קל כמו שזה נראה. 50% ממי שמגיעים לדיגניטס עשו ניסיון קודם ונכשלו. אם הם נעזרים בחבר או קרוב משפחה, הם יכולים לסבך אותם בעבירה על החוק. לכן הם צריכים לעשות את זה בהפתעה, וזה עלול ליצור טראומה לקרובים. אני תמיד אומר על המוות בשווייץ שהוא טרגי אבל לא טראומטי. מתאפשר תהליך מאוד יפה של פרידה.
"מדהים לראות איך החיים נמשכים עד הרגע האחרון. אנשים מגיעים לשווייץ עם חברים או משפחה, מצלמים תמונות - גם לאלה שמגיעים למות חשוב מאוד לתעד. הם עורכים לפני הנסיעה לוויה בחיים ושבעה בחיים. זה החלק היפה. אבל אין לטעות - כולם מגיעים כשהם סובלים".
לדעת וולפנר, התהליך בדיגניטס מתאים בעיקר למי שצפויים לשנים של סבל לפניהם. "עבור חולים סופניים שיש להם כמה חודשים לחיות", הוא אומר, "הפתרון המתאים יותר הוא אולי הוספיס בית".
האפשרויות לסוף החיים בישראל
"ברוב העולם, גם המערבי המתקדם, לרוב בני האדם אין אופציה חוקית לסיים את חייהם בסיוע המערכת הרפואית", אומר ד"ר רוני צבר, המייסד והמנהל הרפואי של צבר רפואה, שנותן שירות של בית חולים בבית. הוא מספר מדוע ישראל דווקא כן שונה מעט בנוף הזה: "בארץ קיים חוק החולה הנוטה למות. מטופלים בחצי השנה האחרונה לחייהם יכולים לוותר על טיפולים מצילי חיים. בשבועיים האחרונים הם יכולים לוותר גם על מזון ונוזלים.
"רק שני דברים הם בעצם לא חוקיים. אסור לבצע פעולה אקטיבית לקיצור החיים, ואסור למנוע טיפול המקל את הסבל של המטופל שאינו צלול או אינו יכול לתקשר, גם אם כשהיה צלול או מתקשר ביקש זאת במפורש".
מדוע שמישהו יבקש זאת?
"יש אסכולות דתיות מסוימות שמאמינות שהסבל מטהר".
צבר מציין כי כל ישראלי שהוגדר כנוטה למות בטווח של חצי השנה הקרובה זכאי לטיפול פליאטיבי בבית או בבית החולים ללא עלות. "זה לא מובן מאליו בכלל", הוא אומר.
צבר מציין כי המצב שאין לחוק הישראלי מענה לגביו הוא חולים בסבל משמעותי שאינם נוטים למות, למשל חולים במחלה ניוונית שתוחלת חייהם צפויה להיות ארוכה מחצי שנה. אם אינם יכולים לתקשר במפורש את רצונם ברגע זה, אי אפשר להימנע מביצוע פעולות הארכת חיים עבורם, גם אם ביקשו זאת במפורש כשעוד יכלו לתקשר.
הוא מאמין כי הרפואה הפליאטיבית בישראל נותנת מענה לרוב המוחלט של המטופלים. "אנחנו יכולים להבטיח לאנשים שנמנע מהם סבל לכל אורך תקופת המחלה, גם אם הסוף הוא בעוד שנים. המודעות לאופציה הזאת נמוכה".
סיוון טמיר משגב, אחות מלווה ומייעצת בהוספיס בית וליווי פליאטיבי שמרבה בהרצאות והכשרות לצוותים רפואיים בנושא, מסכימה עם צבר. לדבריה, חלק מן המטופלים מגיעים אליה כשהם כבר רשומים לתהליך בשווייץ, אך כשהם מכירים לעומק את האפשרות של הוספיס בית, הם כמעט אף פעם לא מממשים את האופציה.
"טוב שהאופציה של שווייץ קיימת", היא אומרת. "העיקרון המוביל של הרפואה הפליאטיבית הוא בחירה. אבל אם אופציית שווייץ נועדה למנוע סבל, חשוב מאוד להבין יחד בדיוק מה מקור הסבל. הרבה פעמים הם יאמרו שהוא הפחד שכאשר המצב יהיה בלתי נסבל, הם כבר לא יוכלו לבחור. אנחנו יכולים להסתכל להם בעיניים ולהבטיח להם שהסוף יהיה כרוך במינימום סבל".
הסבל לא נובע תמיד מהכאב הפיזי. ישנו חשש מדמנציה, מהשפלה, מלהיות עול ואפילו מאימת המוות שנחווית לפעמים כגרועה מן המוות עצמו.
"לעיתים קרובות הסבל האמיתי הוא הפחד מכל הדברים האלה. אנחנו מכירים שזה מקור אמיתי לסבל, אבל לפעמים כשממפים אותו, אפשר גם לטפל בו, בטיפול שיחתי או תרופתי.
"אני לא מנסה לשכנע אנשים להישאר בחיים בכל מחיר. זה הכי רחוק ממה שאני עושה. אבל קחי למשל מטופלת שלי שנפטרה אתמול. היא הגיעה אליי בנובמבר ואמרה שכבר יש לה כרטיס טיסה לשווייץ. ובכל זאת, היא שכרה את שירותיי. היא נפטרה מוקפת בכל בני משפחתה, ואני מרגישה שאם היא הייתה טסה זה היה לוקח ממנה כמה חודשי חיים שהיו סך הכל יותר טובים מאשר לא טובים, והם אפשרו לה תהליך. שווייץ היא אופציה חשובה, אבל היא קצת קרה ולא תהליכית. המוות עצמו הוא לבד לגמרי, בלי בני המשפחה. אנחנו מבינים מדוע - כדי לוודא שהמטופל מבצע את הפעולה בעצמו ולא מופעל עליו שום לחץ. אבל יש לזה מחיר".
הידיעה פורסמה לראשונה באתר גלובס
תגובות