נפתח דווקא בנקודת האור (כי ההמשך יהיה פחות אופטימי): המשק הישראלי הוכיח בתחילת המלחמה חוסן מרשים במיוחד. למרות המלחמה הקשה, גיוסי שיא של אנשי מילואים ושיתוק הפעילות העסקית והחקלאית בצפון ובדרום המופגזים – הכלכלה הישראלית הראתה שהיא בנויה על יסודות חזקים: שיעור האבטלה נשאר נמוך, שער החליפין לא השתולל, עלייה נרשמה בהוצאות בכרטיסי אשראי ולא הייתה קריסה בהכנסות המדינה ממיסים.
בואו כבר נגיד את האמת: רוב אזרחי ישראל לא הרגישו בכיס את מחיר המלחמה. אז תעודת כבוד למשק? ודאי. הבעיה? זה לא יימשך לאורך זמן. על מלחמת חרבות ברזל אומרים את מה שאמר משה דיין על מלחמת יום הכיפורים: היא כבדת דמים וכבדת ימים. אנחנו נוסיף שהיא ללא ספק גם כבדת שקלים. אחרי כמעט שנה המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל גובה מחיר כלכלי כבד, ואותו נצטרך לשלם שנים ארוכות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נתוני הצמיחה האחרונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הראו שרמת החיים שלנו מתחילה לרדת: הצמיחה ברבעון השני של השנה הייתה אפסית. כשמודדים את הצמיחה לנפש, כלומר את רמת החיים שלנו, היא כבר במגמת ירידה – בתחום השלילי. חוץ מרמת החיים יש ירידה מדאיגה ביצוא, ביבוא, בהשקעות. כלומר הפעילות במשק נעצרת בברקס גדול.
האיום הגדול ביותר הוא הגירעון העצום. עלות המלחמה נאמדת ב-250 מיליארד שקל עד סוף 2024. התחזית הזאת נשענת על ההנחה שהמלחמה תסתיים בסוף השנה הנוכחית. בעקבות ההתפתחויות האחרונות בצפון ההנחה הזאת כבר נראית בעייתית. זה סכום עצום – והשאלה מהיכן יבוא הכסף עדיין לא זוכה למענה משכנע מהממשלה.
עד עכשיו הכסף הגיע ברובו מגידול דרמטי בגירעון – פשוט הגדלנו את האוברדראפט של המדינה: הממשלה פנתה למשקיעים מהארץ ומהעולם ונטלה מהם הלוואות. וזאת לא רק העלות הכבדה של המלחמה עד כה, אלא משקולת ביטחונית גדולה מאוד על התקציב לעשור הקרוב לפחות. לכול ברור שמול האיומים הגדולים נדרש תקציב ביטחון גדול יותר. עכשיו הוויכוח הוא בכמה להגדיל אותו.
תקציב הביטחון השנתי עומד על 65–70 מיליארד שקל בשנה. מערכת הביטחון דורשת תוספת שנתית של 20–30 מיליארד שקל לפחות בכל שנה למשך העשור הקרוב, כלומר להגדיל את תקציב הביטחון בכמעט 50%. מדובר בגידול דרמטי ולאיש אין מושג בשלב הזה מאין הוא יגיע. וזה לא סתם שאין לאיש מושג, עדיין קשה לדמיין תרחיש שבו לתקציב הביטחון מוקצה חלק גדול כל כך מתקציב המדינה.
זה יחייב את כולנו להתרגל למציאות אחרת, שבה הממשלה תספק לנו שירותי חינוך, רווחה, בריאות ותחבורה גרועים יותר כדי לממן את הביטחון. כזה הוא תקציב מדינה: שמיכה קצרה שתמיד נמשכת לכל הצדדים, וכשמושכים בחדות לעבר הביטחון, זה יבוא בהכרח על חשבון התקציבים האחרים.
גירעון שגדל במהירות מעורר חששות כבדים בעולם – דירוג האשראי של ישראל ירד והוא עומד כעת לפני ירידה נוספת. את המכה האחרונה הנחיתה סוכנות דירוג האשראי מודי'ס, הנחשבת לקשוחה ביותר ביחסה לישראל: בסוף השבוע האחרון היא הודיעה על הורדת הדירוג בשתי (!) דרגות, ובכך הציבה את כלכלת ישראל בשורה אחת עם מדינות כמו קזחסטן, פרו, בולגריה ותאילנד. הסוכנות אף הגדילה לעשות וצירפה תחזית שלילית – ומשמעותה שתיתכן בקרוב הורדה נוספת, אם תהיה הסלמה נוספת מול איראן או חיזבאללה.
זאת מכה תדמיתית וגם כלכלית: המשמעות היא שאנחנו מגייסים כסף בריבית גבוהה יותר – עוד כמה מיליארדים בכל שנה לתשלומי ריבית, שבאים בסופו של דבר על חשבוננו. זה גם אומר שהתדמית הכלכלית המצוינת של ישראל כאומת הסטארטאפ, עם כלכלה חדשנית ויזמות טכנולוגית, נפגעת: כשמשקיע שוקל לקנות ניירות ערך ישראליים הוא מסתכל בדירוג האשראי של המדינה, ועכשיו אנחנו הרחק ממועדון הכלכלות החזקות שאליו השתייכנו אך לפני שנה.
לטעמי, הצעד של מודי'ס חריף מדי והיא יכלה להסתפק בהורדה של דרגה אחת ולא שתיים. הרי דירוג אשראי מנבא את יכולתה של מדינה להחזיר את חובותיה, ולאור יתרות מטבע החוץ הגדולות שלנו ויחס החוב–תוצר, שהוא עדיין סביר, אין כרגע סכנה שלא נעמוד בהחזר ההלוואות שנטלנו. ההודעה של מודי'ס היא לא רק הבעת חשש גדול מפני ההתפתחויות הביטחוניות אלא גם הפגנה פומבית של חוסר אמון בראש הממשלה בנימין נתניהו ובשר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הרי מודי'ס מציינת לא רק את המלחמה בעזה ובצפון אלא גם את ההתנהלות המופקרת של הממשלה.
מאז 7 באוקטובר מתעלם נתניהו באופן עקבי מהמחיר הכלכלי של המלחמה. כך, למשל, לא התקיים שום דיון רציני בקבינט על ההשפעה של התארכות המלחמה על המשק. הכלכלה היא חלק עיקרי בחוסן הלאומי – אם לא תהיה חזקה, לא יהיה מהיכן לממן את התוספות לביטחון. כשראש הממשלה מזלזל בכלכלה הוא נותן לשר האוצר סמוטריץ' להמשיך להפקיר את המשק. אנחנו במצב קיצוני שבו שר האוצר אינו מציב את טובת המשק בראש סדר העדיפויות שלו.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא התקציב: בדרך כלל נהוג שכבר בחודש יוני מתחילים לעבוד באוצר על תקציב השנה הבאה, בחודש אוגוסט מאשרים אותו בממשלה ולאחר מכן הוא עובר לאישור הכנסת. כל התהליך הזה אמור להתכנס כך שבסוף דצמבר יאושר התקציב. והינה השנה הגיע חודש יוני והשר סמוטריץ' לא קידם את התקציב. יוני הסתיים, גם יולי עבר – וסמוטריץ' בשלו. הנגיד התריע, ראש אגף התקציבים באוצר לחץ ושלח מכתבים, בכירי המשק הזהירו – וגם אנחנו באולפנים אמרנו שהזמן דוחק.
כולם אמרו את אותו הדבר: ישראל חייבת לקדם תקציב ולאותת לסוכנויות הדירוג ולמשקיעים הבין-לאומיים שהיא מתנהגת בצורה אחראית, מאשרת תקציב באמצע לחימה ונוקטת צעדים של ממש להקטנת הגירעון. אבל זה לא נעשה: סמוטריץ' שמע והתעלם. נתניהו לא התערב. רק בתחילת ספטמבר נזכר שר האוצר לכנס את בכירי משרדו ולבקש שיאיצו את העבודה על התקציב – ולהכריז באופן פומבי שהוא רוצה להתכנס ליעד גירעון שאפתני של 4%. אבל זה היה מאוחר מדי – סוכנויות הדירוג הבינו שלא מתייחסים כאן ברצינות לגירעון, ומודי'ס נקטה מהלך תקדימי בחומרתו, מציינת בפירוש בהודעתה את העיכוב בהעברת התקציב.
אז מה עכשיו? למרות הבטחות שר האוצר, תהליך הכנת התקציב מתקדם בעצלתיים. כדי להקטין את הגירעון ולהמשיך לעמוד בתוספות של עשרות מיליארדי שקלים תכניס המדינה בקרוב את ידה עמוק לכיס של כולנו. המע"מ יעלה, הקצבאות יוקפאו, תהיה פגיעה בהפרשות לפנסיה ולקרנות ההשתלמות – וגם העלאה במס הכנסה. ובקיצור: אם עד עכשיו לא הרגשנו את הנטל הכלכלי של המלחמה, מהשנה הבאה נרגיש אותו היטב.
דרך אגב, בזמן שהממשלה פוגעת בשכבות החלשות בגלל הקפאת הקצבאות ומטילה גזרות על מעמד הביניים העובד, שרי הממשלה ממשיכים לחגוג: אין ביטולים של משרדים מיותרים והכספים הקואליציוניים לא מקוצצים.
ואם כבר דיברנו על הכיס שלנו – לא רק מעלים מיסים ופוגעים בשכר, גם יוקר המחיה ממשיך לטפס. עוד לפני המלחמה התמודדנו עם אינפלציה גבוהה ועם ריבית שעלתה כדי לקרר את עליות המחירים. רגע לפני המלחמה נראה שבנק ישראל הצליח והאינפלציה נרגעת, אבל המלחמה חידשה את עליות המחירים: מחירי הטיסות, למשל, שוברים שיאים, וכך גם הירקות. כל זה מוביל לכך שהריבית תישאר גבוהה (ד"ש למינוס ולמשכנתה שלנו), לעומת ארצות הברית ואירופה, שם הפחיתו את הריבית בחודש האחרון. אנחנו מתנתקים מהעולם, וזה מדאיג.
בשורה התחתונה: המשק הישראלי נכנס למלחמה במצב טוב יחסית. הוא קיבל מכה בזמן המהפכה המשפטית, אבל חטף מהלומה במלחמה. בהתחלה עוד היה נראה שנשתקם מהר, אבל ככל שעובר הזמן כך גוברת הדאגה האמיתית לכלכלה. הממשלה חייבת לנקוט צעדים כלכליים אחראיים ומהירים כדי לעצור את ההידרדרות של המשק למיתון ולגירעון גבוה, אבל כדי לעשות זאת ראש הממשלה ושר האוצר צריכים להחליט קודם כול שהכלכלה חשובה להם. למרבה הצער זה לא קורה.