ענף הבנייה, שנשען באופן מסורתי על עובדים פלסטינים, ספג את המכה הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה. יוסי שאבי, קבלן ותיק עם עשרות שנות ניסיון, מתאר את המצב בצורה קודרת: "המצב הוא קטסטרופה. 8 חודשים הבניין עומד. הציוד זרוק, נשרף. כל מה שבניתי ב-35-40 שנה, הכול ירד לטמיון". באתר בנייה נטוש בהוד השרון, שאבי מצביע על בניין שעומד ללא התקדמות מאז ספטמבר, ממחיש את המצב העגום השורר בענף. סיפורו של שאבי אינו יוצא דופן: ברחבי ישראל, קבלנים רבים מוצאים עצמם במצב דומה, ללא יכולת להמשיך בפרויקטים שהחלו.
המספרים מדברים בעד עצמם: עד לפרוץ המלחמה, למעלה מ-150,000 פועלים פלסטינים מיהודה ושומרון עבדו מדי יום בישראל. רובם המכריע היו מעורבים בבניית בתים, סלילת כבישים והקמת פרויקטים לאומיים. כיום, מתוך 120 אלף הפועלים הפלסטינים שנכנסו לתוך הקו הירוק מדי יום, נכנסים רק 8,000 פועלים - שבעה וחצי אחוזים בלבד. אלה שנכנסים מיועדים לעבודות המוגדרות חיוניות, כמו בתי חולים, חברת קדישא ותעשיית המזון, בעוד שהבנייה בישראל נעצרה כמעט לחלוטין.
ההשפעה על פרויקטים לאומיים, כמו בניית קווי הרכבת הקלה בת"א ובירושלים, היא דרמטית. ארנון וולסקי, מנכ"ל חטיבת התשתיות בחברת שפיר, מתאר: "אם ב-6 לאוקטובר היינו מעל 4,000 פועלים שעובדים פה מהבוקר עד הלילה, אנחנו מדברים פה על פרויקט עם חשיבות לאומית, כל יום בעבודה שאפשר לקצר הוא מאוד משמעותי. 8 לאוקטובר היינו עם אפס פועלים, היינו עם 21 פועלים. היום, בכל פרויקט במקום 800 עובדים, אנחנו נמצאים עם 80 עובדים".
וולסקי מדגיש את הקושי הכלכלי: "במהלך תשעת החודשים האלה העבודות נעצרו, אבל ההוצאות השוטפות והקבועות קיימות - העגורנים, המנופים, המעקות, המהנדסים, הבטיחות, השומרים, המשכורות. עשרות מיליוני שקלים בחודש ממשיכים לשלם. כל חודש ההוצאות האלה מתקיימות, ואין פעילות". לדבריו, יום עבודה של פועל פלסטיני מתסכם ב-600 עד 800 שקל בעוד שלעובד זר סיני או מולדובני העלות ליום עבודה היא לא פחות מ-2,000 שקל.
הניסיונות למצוא פתרונות חלופיים נתקלים בקשיים משמעותיים. קבלנים מדווחים על קושי בהעסקת עובדים זרים אחרים, בין אם בגלל פערי שפה, חוסר מיומנות, או עלויות גבוהות. פיליפ חורי, קבלן, מספר: "הבאתי הודים, ניסיתי את ההודים, לא מדברים את השפה, לא יודעים מקצוע. ניסיתי ללמד אותם, לקחתי אותם לקורס, כלום לא עזר. ועבדו פה שמונה ימים, שמונה אנשים לא יצקו קוב. אם היה לי שמונה פלסטינאים שמונה ימים הייתי יוצק 150 קוב". יוסי שאבי מוסיף: "ניסיתי להביא ערבים ישראלים לצערי, המחיר שלהם פי 8. אתה לא יכול לעמוד בזה".
ההשלכות הכלכליות של המשבר מרחיקות לכת ומשפיעות על המשק כולו. לפי נתוני משרד האוצר, כתוצאה מהמחסור בפועלים פלסטינים, המשק הישראלי מפסיד 2.4 מיליארד שקל מדי חודש. מתחילת המלחמה, ההפסד הכולל מוערך ב-25 מיליארד שקלים. מעבר לענף הבנייה, גם החקלאות סובלת קשות; יבולים בשווי מאות מיליוני שקלים נזרקים פשוט בגלל מחסור בידיים עובדות לקטיף.
המשבר אינו פוסח גם על הצד הפלסטיני. כמעט 150,000 איש יושבים בבית ללא פרנסה, מה שמהווה זרז לקריסה כלכלית בשטחי יהודה ושומרון. שליש מהמשק הפלסטיני נשען על הפועלים הללו, והמצב הכלכלי המידרדר מעורר חששות במערכת הביטחון הישראלית מפני אפשרות של הסלמה. פועל פלסטיני מג'נין סיפר ל-N12: "המצב הכי גרוע שאפשר. המצב בתחתית של התחתית. יש אנשים שאפילו לא יכולים להביא הביתה חבילת פיתות".
סוגיית הביטחון עומדת במרכז הדיון על החזרת הפועלים הפלסטינים. אולם, נתוני מערכת הביטחון מראים כי פחות מ-1% מהפיגועים ומניסיונות הפיגוע בעשור האחרון בוצעו על ידי פלסטינים בעלי אישור כניסה לישראל.
באופן פרדוקסלי, בעוד שבתוך הקו הירוק הכניסה של פועלים פלסטינים מוגבלת מאוד, בהתנחלויות ובאזורי התעשייה שמעבר לקו הירוק, הפועלים יכולים לעבוד באופן חופשי יותר, באישור ראשי המועצות. יוסי שאבי מתייחס לסתירה זו: "תגיד לבן גביר שלא יוציא לאיו"ש אצלו. עובדים אצלו בשטחים. שם זה לא נעצר ושם הם עובדים במפעלים".
המצב הנוכחי מדגיש את הצורך הדחוף במציאת פתרונות ארוכי טווח לשוק העבודה הישראלי. אם ממשלת ישראל מבקשת לנתק את המדינה מהתלות בעובדים פלסטינים, עליה לפתח אסטרטגיה כוללת שתכלול הכשרת עובדים מקומיים, הבאת עובדים זרים מיומנים, והשקעה בטכנולוגיות שיכולות להחליף עבודת כפיים. בהיעדר פתרונות מקיפים, המשבר בשוק העבודה הישראלי ממשיך להעמיק, עם השלכות כבדות משקל על הכלכלה והחברה - בישראל ובשטחי הרשות כאחד.