העושר של משקי הבית בישראל עומד על 6.5 טריליון שקלים במצטבר – מדובר בגידול משמעותי מתחילת העשור הקודם, כשב-2013 הסכום עמד על כ-5.2 טריליון שקלים. לצד זאת, בישראל קיים אי-שוויון עמוק בכל מדדי העושר, אשר הולך ומקצין בעשור האחרון.
לפי מחקר של המכון לרפורמות מבניות, העוסק בשאלה "כיצד התרחב אי-השוויון בעושר בישראל בעשור האחרון?", המאיון העליון בישראל מחזיק בכרבע מהעושר. עוד נמצא כי אי-השוויון בעושר הוא עמוק יותר בהשוואה לפערים באי-שוויון בהכנסות, ולאורך זמן נראה כי אי-השוויון בעושר התרחב.
כתבות נוספות בכסף >>
- העיר הזאת רוצה למכור לכם בית בדולר אחד בלבד
- הבית שלך בבארי נשרף כליל? זה הפיצוי המביך שתקבל מהמדינה
- איטליה בראש: 10 המדינות עם האיזון הטוב ביותר בין עבודה לחיים
רק ל-49% מהעשירון התחתון יש דירה
פערים בבעלות על דיור הם מקור משמעותי לאי-שוויון בעושר, על פי ממצאי המחקר. בעוד שבקרב העשירון התחתון פחות ממחצית (49%) הם בעלי דירות, בקרב העשירון העליון הרוב הגדול (90%) הם בעלי דירות. בחישוב הכולל, עולה כי לשליש ממשקי הבית בישראל אין בעלות על דיור.
אי-השוויון בבעלות על דיור מחריף כאשר בוחנים את התפלגות מספר הדירות בבעלות משק הבית (מעבר לבעלות על דירת המגורים) בקרב העשירונים השונים. בעוד שלעשרוני ההכנסה הנמוכים יש בממוצע בעלות על פחות מדירה אחת למשק בית, בקרב העשירונים הגבוהים ביותר יש בממוצע בעלות על יותר מנכס דיור אחד. המשמעות היא שלמשקי בית בעשירונים הגבוהים יש דיור יציב וארוך טווח, ואף אפשרות להכנסה נוספת מנכסים אלה, על ידי השכרתם.
שווי ממוצע לנכס בעשירון התחתון: 1.8 מיליון שקלים, בעשירון העליון: 8.6 מיליון
המחקר, שפורסם על ידי החוקרים גל ליפשיץ, אור כהן-רביב ושגית אזארי-ויזל, סובר כי משקי בית יכולים להחזיק ביותר מנכס דיור אחד, אך משמעות הדבר אינה בהכרח שסך כל הנכסים שלהם בעלי שווי רב. בנוסף, קיים אי-שוויון בשווי נכסי הדיור: בקרב העשירון התחתון ממוצע שווי נכסי הדיור עומד על 1.8 מיליון שקלים, ואילו הערך העליון של ממוצע הדירות בקרב העשירון העליון הוא 8.6 מיליון - פי 15 מהערך התחתון בקרב העשירון התחתון, ופי 3 משווי דירה ממוצעת (כ-2.4 מיליון שקלים).
לטענת החוקרים, מרבית העושר בקרב משקי הבית, ובמיוחד בקרב העשירונים הנמוכים, הוא בבעלות על דיור – וזהו מרכיב העושר המרכזי בישראל.
העשירים מתעשרים גם מירושה – ללא קשר לתרומתם לפריון
בעלי הון (מניות, נדל"ן ועסקים) נוטים לצבור עושר בקצב מהיר יותר בהשוואה לשיעור הצמיחה הכולל. הדבר מוביל לריכוז העושר בקרב מחזיקי ההון, ומגדיל את הפער בין העשירים לעניים, שעושרם צמוד לשיעור הצמיחה הכולל.
ככל שהעושר מצטבר ומתרכז בקרב משפחות בודדות, הוא מוביל למערכת כלכלית שבה השפעת הירושה גוברת. "תופעה זו עלולה ליצור נתק בין עושר לבין פריון, שכן עושר נקבע יותר ויותר על ידי המצב הסוציו-אקונומי של המשפחה, ולא בזכות תרומתו הכלכלית של הפרט. גם מדיניות המס, במיוחד זו הקשורה להון ולירושה, ממלאת תפקיד משמעותי בחלוקת העושר. מיסים נמוכים יותר על רווחי הון, יכולים להאיץ את צבירת העושר בקרב הפרטים והמשפחות העשירות ביותר, ולהחריף את אי השוויון", כך קובע המחקר.
הרווח מהשקעות פיננסיות גדול בהרבה מעליית השכר החודשי
באשר להתפלגות עושר פיננסי, נמצא כי 7.7% נמצא בידי המאיון העליון, וכ-35% מרוכז בידי העשירון העליון. המחקר מצביע על כך שבעוד שהתשואה על ההון (כפי שבא לידי ביטוי במדדי שוק ההון ת"א 25 וכן מדד ה-500S&P ) צמחה בשיעורים גבוהים יותר (61% ב-2013, 210% ב-2020), שיעור העלייה במדד השכר הריאלי החודשי הממוצע הגיע לכ-24%.
"ניכר כי קיימים פערים ביחס לשיעור העלייה בשכר מול התשואה על ההון, וכן ביחס בין שיעור הגידול בפעילות הכלכלית ובין שיעור התשואה על ההון. טיעונים אלה עולים בקנה אחד עם ממצאים, לפיהם בשנים האחרונות העלייה בעושר הפיננסי היא עליה בשווי הנכסים בבעלות, ולא נובעת מפעולות אקטיביות של חסכון מצד יחידים ומשקי בית". עוד מציינים החוקרים, כי פערים בשכר ובתעסוקה החריפו גם הם בתקופה הזו, לאור השפעה לא סימטרית של משבר הקורונה, אשר פגע במיוחד בעובדים לא מיומנים. "כך גדל אי-השוויון בהכנסה וביכולת לצבור עושר", כך נטען.
גם השפעת האינפלציה גוברת במיוחד בתחום הדיור, כך נטען במחקר, ומגדילה אף היא את הנטל על החלשים ועל מעמד הביניים – מה שיוצר תהליך של קיטוב בין המעמדות, והעמקת ממדי אי-השוויון.
תפקיד הממשלה – שיפור ההון האנושי בקבוצות המוחלשות
החוקרים שואלים האם הממשלה צריכה להתערב בפערי אי-השוויון, ובאיזה אופן. ממצאי המחקר חושפים בהקשר הזה, כי בחלוקה לעשירונים לפי הכנסה, ניכר שבקרב השכבות החזקות שווי העושר הנכסי הוא גבוה יותר בהשוואה למעמדות הנמוכים.
"לאור זאת, המשימה הראשונה היא לייצר הזדמנויות לצבירת עושר נכסי לכלל שכבות האוכלוסייה" סובר המחקר. המכון לרפורמות מבניות מציע מודל של דיור בר השגה לאוכלוסיות שאין בידיהן דירה בבעלות, באמצעות תיקוני חקיקה של הממשלה. בנוסף, החוקרים מציעים תהליכים של התחדשות עירונית, שמהווים מקור משמעותי להגברת השווי הנכסי של תושבים בעלי דירות ישנות בשכונות ותיקות.
על מנת לפעול לצמצום פערים נוסף בשוויון הזדמנויות, המחקר ממליץ לחשוף ולהנגיש אינפורמציה הקשורה להתנהלות כלכלית ולאפשרויות השקעה לכלל האוכלוסייה מגיל צעיר. לפיכך, יש לפעול לשיפור ההון האנושי בקרב קבוצות מוחלשות. המשמעות בפועל היא השקעה במערכת החינוך, בהשכלה גבוהה ובהכשרות מקצועיות רלוונטיות לשוק עבודה.
ההבדל בין עושר פיננסי לעושר נכסי
לטענת החוקרים, רוב המחקרים שנערכו בארץ עד כה, התמקדו באי-שוויון בהכנסות מעבודה ולא בעושר שכולל גם נכסי דיור או נכסים פיננסיים. החוקרים טוענים כי הכנסה מעבודה אינה לוקחת בחשבון את חובותיהם של אזרחים למשקי בית, כשבין היתר מדובר בחובות דיור כמו משכנתא וחובות צרכניים אחרים – אך מדד העושר אכן כולל אותם. בנוסף, עבור מרבית המשפחות, המרכיב העיקרי לצבירת עושר היה בעלות על דיור, מכיוון שערך נכסי הדיור נוטה לעלות לאורך זמן.
"עושר פיננסי מתייחס לסך כל הכסף שיש למשקי בית במזומן, בחשבונות עו"ש, בחסכונות, בניירות ערך, בקופות גמל, באגרות חוב ובקרנות שונות, לרבות קרן פנסיה. זאת, בעוד שעושר נכסי מתייחס לבעלות על נדל"ן, לרבות דירה למגורים ודירות וקרקעות שלא למגורים", סובר המחקר. "התפלגות העושר היא חישוב כולל של סך מרכיביו, בניכוי חובות לרבות הלוואות, כלומר עושר נטו".
המכון לרפורמות מבניות הוא מכון מחקר שהוקם בשנת 2010 על ידי עו"ד שרגא בירן כחברה לתועלת הציבור וללא מטרות רווח, לטובת רפורמות מבניות שמטרתן צמצום פערים כלכליים-חברתיים בישראל. המכון פועל בשיתוף עם הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב.