שעת צהריים, מלון הרודס בתל אביב הומה אדם. ילדים מתרוצצים, אב משחק עם בנו בכדור, נערים מתרווחים על כורסאות, ואם יושבת עם בתה ומביטה על הנוף לים הנשקף מהלובי. נדמה שהאורחים בנופש. אבל אנשי פיקוד העורף וצוותי החינוך שמסתובבים בין האורחים, מלמדים על הסיטואציה הלא־שגרתית במקום. המלון, השייך לרשת פתאל, מאכלס בימים אלו את תושבי קיבוץ ניר עם המונה כ־580 אנשים, לצד מספר קטן של תושבים נוספים מהעוטף.
דודו שלמה (51) מניר עם, מנהל המכללה הטכנולוגית בספיר, הגיע למלון עם אשתו, שלושת ילדיו ושני הכלבים, לאחר שבמשך יום שלם הם היו נצורים בממ"ד בעת המתקפה הרצחנית של חמאס. "התעוררנו ב־06:30 לאזעקה ורצנו לממ"ד", הוא משחזר. "זה הגיע בבום. במשך 10 דקות נורו מטחי רקטות כבדים. אחרי כמה דקות התחלנו לשמוע נק"ל (נשק קל, נ"ש). היינו מבולבלים. אחת הרקטות נפלה על מערכת החשמל וניתקה את כל הקיבוץ. האינסטינקט הראשוני שלי היה לצאת מהבית. חשבתי לברוח עם הילדים מהחלק המערבי של הקיבוץ. אבל אשתי תפסה אותי ואמרה: 'אנחנו ננעלים בממ"ד'. בדיעבד זה מה שהציל אותנו".
"הבנו שאם נסיים - נעשה זאת ביחד"
בשלב הזה שלמה קיבל דיווחים מכיתת הכוננות על חדירת מחבלים לקיבוץ. "פתאום חברה שלנו מכפר עזה כתבה שירו בבת שלה ובעלה יצא להציל אותה. שמענו ונחרדנו". שלמה רצה לקחת נשק ולהצטרף לכיתת הכוננות, אבל מהר מאוד גילה שאין יותר נשקים בנשקיה .
"אחרי שעה וחצי תאורת החירום כבתה ונהיה חושך. חשבנו שהמחבלים מתחילים להיכנס לבתים. יצאתי למחסן, הוצאתי מפתח הלן ופירקתי את הידית מבחוץ כדי לנסות להציל את עצמנו. בשעתיים הבאות חשבנו שהמחבלים מגיעים לאזור של הבית שלנו. שמעתי צעדים על הגג ומבחינתי אלו המחבלים. ברגע הזה השתתקנו. הבנו שעכשיו הם פה ואנחנו בחוסר אונים מוחלט. הבנו שאף אחד מאתנו לא הולך איתם. אם אנחנו צריכים לסיים - אנחנו מסיימים ביחד".
באותם רגעים, התברר לשלמה כי חברי כיתת הכוננות על גג ביתם. "הצמדתי את האוזן לחלון של הממ"ד ושמעתי קול מוכר. במקביל, שכנה שלנו כתבה בוואטסאפ 'הם פה'. היא התכוונה לכיתת הכוננות, אבל חשבנו שהתכוונה למחבלים. התחושה שאנחנו לפני הנורא מכל, גרמה לנו לחוש פחד קיומי אמיתי, שזה כבר הסוף".
בינתיים, מחוץ לבית של משפחת שלמה, נמשכו ללא הפסקה הקרבות על גדר הקיבוץ. "בשעות האלו נשארנו בממ"ד, בלי אור ובלי מים. לחשנו זה לזה. יש לנו שתי כלבות. אחת מהן נובחת מכל דבר, אבל הן לא צייצו. הן הבינו שאנחנו במצוקה והיו בקיפאון מוחלט בתוך המיטה".
עשרות מחבלים ניסו לחדור באותו היום לקיבוץ ניר עם ונבלמו על ידי כיתת הכוננות, יחד עם לוחמי משמר הגבול וחטיבת גולני. במהלך הקרבות נהרגו שני לוחמים והם הצילו את הקיבוץ מטבח נוראי. בשעה 17:00 שלמה קיבל הודעת וואטסאפ שכוחות הביטחון ביצעו סריקה בקיבוץ ולא נותרו מחבלים. באותו הרגע, הוא ומשפחתו יצאו מהממ"ד. "זרקנו כמה דברים לתוך המזוודה ואמרתי לילדים שאנחנו יוצאים מכאן. אבל בכל פעם שרצינו לצאת התחיל קרב יריות בכביש. אמרו לנו לחכות, שיביאו כלי רכב משוריינים לפינוי".
בסמוך לחצות, החליט שלמה שהוא לא ממתין יותר. "עלינו לאוטו ונסענו במהירות על כביש 34. בדרך היו פזורות גופות וכלי רכב שרופים. נסענו לדירה של הבן, סטודנט בשנקר בגבעתיים שהיה איתנו. הגענו לשם בסערת רגשות". למחרת, ביום ראשון, המשפחה נסעה למלון אליו פונו יתר תושבי הקיבוץ. "עד היום אני חושב שהייתי שחקן בסצנה הוליוודית", אומר שלמה. "אני לא מעכל את מה שהיה. אני מסרב להאמין שזה מה שקרה".
"להכניס את הילדים לשגרה חדשה זה מורכב"
השגרה החדשה שנכפתה על המפונים לא הייתה פשוטה, והם התקשו להתנתק מהזוועות בעוטף באותה שבת שחורה. "בשבוע הראשון לא היה סדר יום. לא ישנו. עד עכשיו אנחנו מתעוררים בבוקר עייפים. הגוף ישן אבל המוח לא נח. אשתי לא רצתה לצאת בשבועיים בראשונים מהמלון מחשש שיהיו גם פה מחבלים. היינו עסוקים בבירור האירוע עצמו, לברר מי נרצח, ללכת להלוויות ולבקר את הלוחמים שנפצעו כשהגנו עלינו".
בשבוע השני, משחזר שלמה, חל שינוי מסוים. "התחלנו להתארגן. הבנו שאנחנו חייבים לארגן את הקהילה". הוא מספר על העזרה הרבה שקיבלו מצוות המלון ובפרט מהמנהלת רחלי אמסלם: "הם נתנו את כל מה שיש להם כדי שנרגיש הכי נוח - הצרכים המיידים ואלו לטווח הארוך".
בין היתר, סוויטות פונו והפכו לגני ילדים, ולילדי בכיתות א' ו־ב' הקימו חדרי לימוד בתוך המלון. אחרים שולבו באופן זמני בבית ספר תל נורדאו, ולילדים גדולים יותר אפשרו להצטרף לכפר הירוק לכמה שעות. בהמשך, צפויים התלמידים להשתלב בבתי הספר בתל אביב. "על הנייר זה נשמע טוב, אבל לקחת ילדים שעברו מה שעברו ולהכניס אותם לשגרה חדשה, זה מורכב", אומר שלמה.
במקביל, למלון מגיעים מטפלים באמצעות מוסיקה, מטפלים בעיסוי ורפלקסולוגיה ומדרכי סאפ. "הקימו לנו קבוצת ריצה בעזרת חברת אדידס. הגענו כשהיינו חסרי כל. נתנו לנו נעליים ובגדים. בהתחלה היינו ארבעה וכעת אנחנו קרוב ל־30, מחצית ילדים. הם החזירו אותנו לשגרה מסוימת".
מה הכי ריגש אותך ביחס שקיבלתם?
"הבת שלי, שהיא קצינה התעקשה לחזור לבסיס. מה שהטריד אותי, זה מה אני עושה עם הכביסה שלה. כשהגיעו מתנדבות כדי לקחת את הבגדים, המתנדבת כתבה לי שהיא נתנה את המדים של הבת שלי למישהי שגם הבן שלה קצין כדי שתכבס אותם, והמדים חזרו עם ריח של בית. לרגע אחד הרגשתי בית. זה הכי ריגש אותי".
חסר לכם משהו?
"לא חסר לנו כלום. כולם אדיבים, מקסימים ורוצים בטובתנו. עיריית תל אביב קיבלה אותנו באהבה. למלון הגיעו נציגת ביטוח לאומי, משרד הרישוי, רשם האוכלוסין. שאלתי את עצמי: למה בחיי היום יום משרדי הממשלה לא יכולים להתנהל ככה? אני מרגיש שהפעם אני לא שקוף. הם יוזמים. כולם שואלים אותנו מה אתם צריכים - נראה לי הזוי שמשרד ממשלתי שואל אותנו מה אנחנו צריכים".
"היה חלום לחיים משותפים. הוא התנפץ"
בזמן שהמדינה בוחנת פתרונות שונים עבור המפונים, האחרונים כבר מתחילים לחשוב על העתיד. "אנחנו מתחילים לחשוב על היום שלמחרת, איך אנחנו שומרים על הקהילה. יש משפחות שרוצות לצאת מבית המלון ולהשכיר בתים. הקהילה חזקה, אבל אנשים עברו טראומה וזה לגיטימי שכל אחד יקבל החלטות שטובות לו .
"בשלב זה, קשה לי לראות את עצמי חוזר לעוטף, אבל זה תלוי בתוצאות המלחמה וברשת הביטחון שנקבל. לאופיר ליבשטיין ז"ל (יו"ר מועצת שער הנגב שנרצח באירועים, נ"ש) היה חלום להקים אזור תעשייה משותף (עם הפלסטינים, נ"ש) בארז. הוא התנפץ. הייתי אופטימי שאפשר לבנות חיים משותפים. ועדיין, אנחנו לא רואים את עצמנו חיים במקום אחר, אנחנו משפחה שורשית באזור. אני ואשתי גדלנו בשדרות, כל האחים שלי חיים בעוטף, אבל יש המון משתנים שאני לא יכול לזהות עכשיו כדי להגיד. אפילו מה צריך להיות. כרגע אנחנו חושבים להקים יישוב זמני כדי שנוכל לחיות בביטחון. איפה זה יהיה? לא יודע. חוסר הוודאות מכניס אותנו ללחץ".
שלמה מתייחס למכללת ספיר בשדרות בה הוא עובד. המכללה לא פועלת מאז המתקפה. "ספיר זה עוגן אסטרטגי למדינת ישראל במרחב עוטף עזה. האינטראקציה בין סטודנטים לקהילות הקיבוצים ושדרות נתן את קפיצת המדרגה הכי משמעותית לישובים. סטודנטים השתלבו בקהילות. ספיר היא גורם מכריע בתקומה החדשה של מרחב עוטף עזה".
בזמן שאנחנו יושבים ומשוחחים בלובי, נערכת יום הולדת לילד ששוהה במלון. המונים ממלאים את המקום, אוכלים ממתקים ושרים. ברקע עוברת ענבל ליברמן, רבש"צית קיבוץ ניר עם, שלקחה חלק בקרבות וארגנה את כיתת הכוננות .
"מה שמסייע לנו זה החוסן של הקהילה", אומר שלמה. "יש פה אנשים שנרתמים ברגעי מצוקה. ההימצאות שלנו כאן חודש ביחד הביאה להיכרות אינטימית יותר. אנחנו מבינים שיש לנו גורל משותף. הקהילה הזו היא חזקה. אם תשאלי אנשים מה יחזיר אותם לקיבוץ זה הקהילה והערבות ההדדית". בסיום השיחה, שלמה עדיין מביע אופטימיות: "אנחנו סוג של פליטים, אבל יש לנו לאן לחזור. הקהילה תקום על הרגליים. זה ייקח זמן".