יום בהיר אחד גילו הילה ודניאל סמלסון, היא משווקת דיגיטלית והוא מטפל ומורה לצ'יקונג ולרפואה סינית, שהם בחוב של 700 אלף שקל. בני הזוג קנו חלקה בקיבוץ בעמק הירדן והחלו לבנות עליה בית עבורם ועבור שלושת ילדיהם; זה התחיל כמו בחלומות, ונמשך כמו בסיוטים. "כמה חודשים אחרי שהתחלנו את הבנייה, כשכל היסודות של הבית כבר היו מונחים, הבנו שמשהו קורה", מספרת סמלסון. "פתאום צ'קים התחילו לחזור, קיבלנו טלפונים מאנשים שאנחנו לא מכירים. אז הבנו שהקבלן עקץ אותנו, הכריז על פשיטת רגל ונעלם. היינו עם שלושה ילדים קטנים, ובוקר אחד קמנו למציאות שבה יש לנו חוב של מאות אלפים".

מאיפה הגיע הכסף?
"לא מחיסכון. לקחנו כסף מההורים, הלוואות, ובן לילה נכנסנו לבורות. ישר קיבלנו עיקול של הבנק. לא היה לנו מושג מה נעשה, לאן נעבור, מה נעשה עם השטח ואיפה נגור". 

פחדתם?
"אתה לא רוצה להאמין שזה מה שקורה לך. במיוחד דניאל, שהוא הכי נותן אמון וסומך על אנשים וכולו רוח. אני לא אשכח את הרגע שהבנתי שזה זה, שאנחנו בתוך סיפור הזוי. שכבנו במיטה, דניאל עם היד על הראש, לא ממש מבין מה הולך לקרות, ואני אומרת לו: 'הכל יהיה בסדר. אנחנו צעירים, חזקים ויש לנו כישורים. אנחנו נצא מזה גם אם נגור באוהל בכנרת'".

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: הילה סמלסון)
"אני לא יודעת איך נעשה את זה, אבל אני קונה כרטיסים". משפחת סמלסון | צילום: הילה סמלסון

אז מה עושים?
"החלטנו כן לקחת את השטח, ואנשים מהקיבוץ באו לעזור לנו לפרק את היסודות. קנינו קרוון משופץ ונכנסנו לגור שם. אני הייתי חייבת למצוא עבודה, ודניאל לקח כל עבודה שנכנסה לו. עברנו שש שנים של עבודה מאוד אינטנסיבית במשמרות, מוקדם בבוקר, מאוחר בערב, משמרות כפולות, לקחנו הכל. חיינו על השקל והצטמצמנו בהכל, אפילו על אוכל חסכנו. עשינו תפריט שבועי מינימליסטי ממה שהתקציב אפשר לנו".

מה עם גנים, מכוניות? הכסף ממשיך לזרום.
"המשכנו לחיות ולקחת הלוואות. את הילדים הכנסנו למסגרות חינוך, היו לנו שני רכבים ששילמנו עליהם בתשלומים, אבל הכל היה בשביל לראות איך אנחנו יוצרים חיים מאופסים וסוגרים את החובות. עשינו דוקטורט בהתנהלות כלכלית. טבלאות, אקסלים ורשימות של הכנסות והוצאות, ולאט-לאט ראינו איך אנחנו מצמצמים את החוב הענק הזה. זה לא היה פשוט, אבל היום כשאני מסתכלת על זה, זה היה שווה כל רגע".

למה?
"כי עכשיו אני פה, מגשימה חלום". 

חמישים שקל מסדרים אותנו

הילה (51), דניאל (53) והילדים (16, 14, 12) עלו לטיסה להודו ב-2019. הם המריאו כשהחוב שנקלעו אליו צומצם לכדי 300 אלף שקל, וחייהם התהפכו בשלוש וחצי השנים שעברו מאז: היום יש להם הכנסה חודשית של יותר מ-10,000 שקל מעסק עצמאי ויציב, והחוב שלהם נפרע במלואו. והם לא היחידים: יוקר המחיה ושחיקת המעמד הבינוני הביאו מאות ישראלים למצב של הישרדות כלכלית אמיתית, שגרמה להם לעזוב את הארץ למדינות זולות יותר. המשוואה פשוטה: מי שיכול להמשיך להכניס משכורת ישראלית, גם אם לא גבוהה במיוחד, ולהתקיים במדינת עולם שלישי שבה הכל זול באופן מגוחך בהשוואה לישראל – ניצח את השיטה.

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: הילה סמלסון)
"כשאת ברווחה מנטלית יש זמן לעבד דברים, לחשוב, להסתכל על דברים אחרת". הילה סמלסון | צילום: הילה סמלסון

איך עלה הרעיון לקחת את עצמכם ולעבור?
"יום אחד נכנסתי בארבע וחצי בבוקר לקבוצה 'טיסות סודיות' בפייסבוק, וראיתי טיסה להודו ב-90 דולר לאדם. אמרתי לדניאל, 'תקשיב, אני קונה את הכרטיסים האלה. אני יודעת שאין לנו את הכסף, אני לא יודעת איך נעשה את זה, אבל אני קונה אותם'". 

תום אלרום: "הבית היה בית הודי צנוע ופשוט, אבל בשבילי הוא היה מדהים. מעלינו היו קוקוסים והמקרר שלי היה מלא בפירות. בבוקר קופצת צפרדע על מברשת השיניים"

זו הייתה החלטה של ארבע וחצי בבוקר?
"זה תמיד היה החלום שלנו. לפני 20 שנה טיילנו שנתיים במזרח ובאוסטרליה, וזה מה שרצינו לעשות. אחר כך נכנסנו להורות ונעשינו משפחה, גידלנו את הילדים בחינוך ביתי. קניתי את הכרטיסים לתאריך של שנה קדימה והתחלנו להתכונן. היה לנו ברור שאנחנו הולכים לעשות את זה". 

והחוב לא הטריד אתכם?
"ממילא היינו צריכים להחזיר כל חודש סכום מסוים, הכסף ירד כאילו אנחנו משלמים משכנתה על הבית שלא בנינו. לא ידענו מה יהיה, חשבנו על הודו כי זה הכי זול, דמיינו פשוט לחיות כמו שאנחנו אוהבים עם פחות הוצאות, במקום לחיות במקום שאת לא עפה עליו. ידענו שדניאל יכול ללמד ולטפל גם בהודו, זה היה הבסיס לאמונה שזה יסתדר. בשנה שקדמה לטיסה דניאל שם בכל חודש קצת כסף במעטפה, והצלחנו לחסוך בה 20 אלף שקל. ככה יצאנו מהארץ, עם שלושה ילדים, חובות של מאות אלפי שקלים ומעטפה של 20 אלף שקל". 

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: הילה סמלסון)
חיים בפשטות. ילדי משפחת סמלסון | צילום: הילה סמלסון

עם הכסף הזה הצליחה משפחת סמלסון להתקיים במזרח במשך חמישה חודשים. "גם בהודו חיינו מאוד מצומצם. עשינו רשימות של מתי אוכלים בחוץ ומתי לא, כבר התרגלנו. ידענו לנהל את זה". המשפחה התמקמה בגואה, אבל אחרי חמישה חודשים נאלצה לצאת מהודו כדי לחדש את הוויזה, ואז החלה מגפת הקורונה. "הגענו לנפאל עם 600 אירו אחרונים. לא ידענו מה לעשות, אבל ידענו שיהיה בסדר. כבר היינו עמוק בקטע הרוחני, וכשאת מתחברת לעצמך, לסביבה ולאמון, זה נותן המון. זה פשוט מקלף את המוסכמות, האמונות והרעיונות החיצוניים, ופתאום יש שקט שהכל יהיה בסדר". 

באותה תקופה ביצעו חברות התעופה "טיסות חילוץ" כדי להחזיר לישראל ישראלים שנתקעו ברחבי העולם, אבל משפחת סמלסון לא הייתה מעוניינת שיחלצו אותה. "היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לחזור לארץ, ושנסתדר. בעל הבית שלנו בנפאל אמר שהוא יעזור לנו, ובגלל שהוא ידע שלא יגיעו בקרוב דיירים חדשים לגסטהאוס, הוא הוריד את שכר הדירה שלנו למינימום - 1,000 שקל לחודש. זה היה הבית הכי זול שמצאנו. היו בו חדר לילדים וחדר לנו, שולחן פלסטיק וכיסאות כתר ושתי מיטות, אחת לבנים, אחת לנו, ומזרן לבת הגדולה. לא היה שם כלום".

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: הילה סמלסון)
"אנחנו צעירים, חזקים ויש לנו כישורים. אנחנו נצא מזה". דניאל סמלסון | צילום: הילה סמלסון

יש שיגידו שאלו חיי עוני.
"אלו חיי צניעות, לא הרגשנו עניים. בגלל הקורונה דניאל לא יצא לעבוד, אבל התרגול של הצ'יקונג עזר לנו להירגע. בוקר אחד הוא התעורר ואמר לי שהוא רוצה לעשות שיעורים בזום ולקחת 25 שקל לשיעור. אמרתי לו, 'מעולה, אבל בוא נתחיל בחינם'. הוא התחיל לתת שיעורים בחינם, ואז העלה את זה לסכום סמלי של עשרה שקלים לשיעור למשתתף. היה לנו ברור שלא נתעשר מזה, אבל כן ידענו שנוכל לחיות ממש טוב. מנה טובה של אוכל עולה בנפאל שלושה–ארבעה שקלים, אז 50 שקל מחמישה משתתפים בשיעור מסדרים אותנו. מזה התחלנו". 

הילה סמלסון: "כשאת ברווחה מנטלית יש זמן לעבד דברים, לחשוב, להסתכל על דברים אחרת. אין מישהו שעומד עם לפיד ליד הזנב שלך ואומר שתכף הוא ידליק אותו. החיים בארץ הם היסטריה, ופה יש רווחה מכלום"

משם התחילו הדברים לרוץ. דניאל בנה קורסים דיגיטליים והתחיל ללמד אונליין, כשהילה מקדמת את העסק המתפתח בכלים שלמדה בקורס שיווק דיגיטלי. לאט-לאט הוסיפו השניים עוד ועוד מוצרים וירטואליים, וההכנסות עלו. "התחלנו לכתוב פוסטים, לעשות סרטונים, להקליט ולמכור סדנאות וקורסים להכשרת מדריכים בזום. לכל זה צריך זמן וידע. היה לנו מלא זמן, לא הרגשנו חנוקים לסגור את החודש, ואז התחיל להיכנס כסף. זה התחיל מ-3,000 שקל לחודש, ואז 6,000, ואז גם יותר. זה לא שעברנו את ה-13–14 אלף שקל בחודש, אבל אנחנו גם משכירים את הקרוון שלנו בארץ, וכשאתה מרוויח סכומים כאלה ומוציא ברופי, זה משנה את כל התמונה".

הדירה הכי זולה באזור הכי זול בישראל

גם תום אלרום (46), אם יחידנית לבנה (12), חיה לפני כעשור בגליל המערבי והרגישה שהיא קורסת תחת נטל ההוצאות. "השגרה שלי הייתה לקחת בבוקר את הילד לגן, לעבוד עד ארבע, לאסוף אותו, ואז עד שמונה להסתובב איתו, ארוחת ערב ולהשכיב לישון, ולסיים את היום עם הלשון בחוץ, ככה כל יום", מספרת אלרום. "התפרנסתי מעריכת טקסטים ומעוד כל מיני חלטורות בעולם הספרות והרווחתי משהו כמו 6,000 שקל בחודש. הייתי צריכה תמיכה כלכלית מההורים שלי כדי לשלוח את הילד לגן, וכל חודש עדיין נערם לי חוב של 2,500 שקל".

מתי החלטת שדי?
"כשהבן שלי הגיע לגיל 3 הגעתי לחוב של 70 אלף שקל. הרגשתי מבודדת בצפון, חייתי בדירה הכי זולה שהצלחתי למצוא באזור הכי זול שמצאתי בארץ, עשיתי את הקניות בסופר הכי זול באזור, אבל חייתי על הקשקש. ודי, כמה אפשר. עזבתי את תל אביב כדי לסתום את המינוס בבנק, אז לא יכולתי לחזור והייתי תקועה. לא היה בארץ איך לחיות בסכומים שהכנסתי, והרגשתי שאני צריכה לשנות את המציאות של החיים שלי. לא ידעתי בדיוק איך ולאן, אבל הבנתי שאני צריכה משהו אחר מהאופק שיש לי פה, שאני לא רוצה להמשיך לחיות מהיד לפה כאמא חד-הורית במסכנות של הלייף, באפס שקל בחודש, כשאני נעזרת בסיוע כזה וסיוע אחר. ואז התחלתי לברר על אופציה של מעבר לגואה". 

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: רוצים משהו מהודו)
"הייתי מסיימת את היום עם הלשון בחוץ". תום אלרום | צילום: רוצים משהו מהודו
חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: רוצים משהו מהודו)
צילום: רוצים משהו מהודו

אלרום התחילה לרקום את תוכנית המעבר, למרות שבהודו הייתה רק פעם אחת – בגיל 30, כתיירת. "כשהייתי שם לא עבר לי בראש שאגור שם, אבל גם לא עבר לי בראש שאני אהיה אמא או שאישאר בלי מזונות", היא אומרת. "אמרתי לעצמי שזה מקום שאני יכולה לחיות בו בכסף שאני מרוויחה היום, שהוא לא תלוי מיקום, כי אני יכולה לערוך ספר מכל מקום. חשבתי שיש מצב שאם אני עושה את המעבר הזה, אני משפרת את איכות החיים שלי ושל הילד שלי. נוף טרופי, מזג אוויר חם ונעים, אני אוהבת קוקוסים ואננסים. נסעתי להודו עם 15 אלף שקל בכיס".

מהלך אמיץ.
"כולם אומרים את זה. לא הרגשתי את האומץ, מבחינתי היה אמיץ יותר להישאר". 

תום אלרום: "הבנתי שאני מצליחה להחזיר חובות בקצב שלא הייתי מצליחה להחזיר בחיים בארץ. הסתכלתי על זה ואמרתי, 'בוא'נה, עליתי על זה'. כיף לי, נעים לי, טוב לי"

בגואה מצאה אלרום בית קטן עם שני חדרים, מרפסת, מטבח ומקלחת ב-1,300 שקל לחודש. "הבית היה בית הודי צנוע ופשוט, לא הפאר של תאילנד, אבל בשבילי הוא היה מדהים. הוא היה ממוקם מאה צעדים מחוף הים, פתחתי לילד את הדלת והוא שיחק בחול, מעלינו היו קוקוסים והמקרר שלי היה מלא בפירות. בבוקר קופצת צפרדע על מברשת השיניים, ישנים בתוך כילה. זה עולם חדש". 

וההוצאות?
"5,000 שקל בחודש, אבל את חיה כמו מלכה. חוץ מהבית יש לי גם טוסטוס, גן פרטי שעולה 800 שקל לחודש, מסעדות כל יום כל היום, יושבת בבתי קפה לעבוד. חוג כדורגל בעשרה שקלים, עוזרת בית בעשרה שקלים. פתאום יצאתי מהסיפור של החד-הוריות והמסכנות".

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: רוצים משהו מהודו)
"בארץ חיים בסיר לחץ, ואז את מגיעה למקום אחר והזמן באמת עובר יותר לאט". תום אלרום ובנה | צילום: רוצים משהו מהודו

כמה מהר ראית שינוי בבנק?
"לקח לי רגע להתאפס, להבין מי נגד מי. בהתחלה חוויתי ירידה בהכנסות, כי התרחקתי מהלקוחות וזה היה יותר מאתגר, אבל דווקא הדבר הזה נתן לי בעיטה בתחת. אמרתי לעצמי, 'או-קיי, אני צריכה עוד כסף, מה אני עושה כדי להביא עוד? מה יש ברשותי?'. הסתכלתי מסביב ואמרתי, 'יש פה מלא-מלא מוצרים'. שאלתי בפייסבוק שלי אם 'מישהו צריך משהו מהודו', והתחלתי לקבל בקשות. בהתחלה זה היה בקטנה, הוסיף לי עוד 2,000 שקל בחודש בברוטו, אבל אז הגיעה נקודת המפנה". 

אלרום הסתובבה בשוק המקומי כשהבחינה בגבר שישב על הארץ והדגים לקהל איך משתמשים במנדלה מכל הכיוונים. "צילמתי אותו והעליתי את התמונות לעמוד הפייסבוק של 'רוצים משהו מהודו', שאז היו בו 260 לייקים. בתוך שעה מכרתי 100 יחידות ב-500 שקל, שזו השבועית שלי בהודו. פתאום הבנתי שאם אני יכולה לעשות את זה בשעה, יש פה פוטנציאל מטורף".

אלרום המשיכה לפתח את העסק שלה, והיום זוהי אימפריה של ממש הכוללת שני אתרי מסחר אלקטרוני ("רוצים משהו מהודו" ו"תום אלרום תכשיטים") וקהילה דיגיטלית בשם "השראה לפרנסה בנדודים". כששומעים על המסע שעברה, אפשר להבין למה היא קובעת שהצליחה לעלות על "המתכון לחיים בני זונות".  

הילה סמלסון: "עברנו שש שנים של עבודה מאוד אינטנסיבית במשמרות, מוקדם בבוקר, מאוחר בערב, משמרות כפולות, לקחנו הכל. חיינו על השקל והצטמצמנו בהכל"

"בחצי שנה החזרתי חצי מהחוב שלי", אומרת אלרום. "בסוף הוויזה הראשונה הבנתי שאני מצליחה להחזיר חובות בקצב שלא הייתי מצליחה להחזיר בחיים בארץ. הסתכלתי על זה ואמרתי, 'בוא'נה, עליתי על זה'. כיף לי, נעים לי, טוב לי, אני אוכלת בבתי קפה, אני רואה שמש, אני שותה מיץ קוקוס, ואני לא רק עומדת בזה כלכלית – אלא גם מחזירה חובות".

איך את מסבירה את זה?
"בהתחלה הרווחתי כמו שהייתי מרוויחה בישראל. המשכורת של הודי ממוצע היא 100 דולר בחודש, אז על 1,000דולר בחודש בטח שתחיי כמו מלכה. בגלל שהחיים היו כל כך זולים, יכולתי לג'נגל בין העריכה לבין ההקמה של העסק החדש. בארץ זה היה הרבה יותר קשה. בארץ חיים בסיר לחץ, ואז את מגיעה למקום אחר והזמן באמת עובר יותר לאט, יש לך זמן לנשום ולהיות שמחה. למרות שאני הורה יחיד, עבדתי באיזי, ומתוך הרוגע הצלחתי ליצור הזדמנויות". 

חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: רוצים משהו מהודו)
צילום: רוצים משהו מהודו
חיים בחו"ל וחוסכים (צילום: רוצים משהו מהודו)
המקרר מלא בפירות | צילום: רוצים משהו מהודו

היית ממליצה לאחרים על מהלך כזה?
"אם יש לך עבודה שהיא חלטורה או פרילנס שמכניסה 5,000 בחודש ומעלה, אז חד-משמעית כן. הכל הולך ומתייקר, היום לא הייתי יכולה לעשות את זה ב-5,000 אלא ב-6,500, אבל יש המון משחק. לא חייבים לאכול כל יום במסעדה, אפשר רק צהריים או רק ערב, את יכולה לשלוט בכל מיני פקטורים. יש משפחות של חמש נפשות שרק בן זוג אחד עובד והם מבשלים בבית, אבל עדיין הם חיים מהכנסה של 10,000 שקל. מי יכול לחיות בארץ כמשפחה בסכום כזה?". 

זה לא קשור לכסף, זה קשור לתודעה

שי אבו, יו"ר איגוד היועצים והמאמנים לכלכלת המשפחה, לא מופתע מהסיפורים על המשפחות שהצליחו להתייצב כלכלית בעקבות המעבר למדינות אחרות. "כל פעולה שגורמת למשפחה להתייעל פיננסית היא מבורכת בעיניי", הוא אומר. "לפני כמה שנים השתתפתי בתוכנית שבה לקחנו משפחות מהמרכז והעברנו אותן לחיות בצפון ובדרום, וזה מאוד עזר להן. היה לי מקרה של סא"ל שפתח בית קפה ונפל בו. הוא החליט ללכת על הצעת עבודה בגאנה תמורת המון כסף, ובתוך שנה הוא אמור להחזיר את כל החובות שלו. אבל אלו הם יחידי סגולה שיש להם את האפשרות".

"יש בחו"ל מספר אדיר של אנשים שהשאירו חובות בישראל", אומר עו"ד אודי קליפי, הבעלים של משרד עו"ד קליפי, העוסק בין היתר בפתרונות לחובות. "חלקם תכננו למצוא דרך להגדיל את ההכנסות בחו"ל ולהחזיר את החובות, חלקם מצאו את עצמם עם חוב שלא ידעו עליו, ויש כאלה שאמרו שלא מעניין אותם ולא מתכננים לחזור".

אלרום דווקא חזרה לאחר שלוש שנים בהודו, כדי להכניס את בנה לכיתה א' בבית ספר ישראלי. קצב החזרת החובות שלה הואט, אבל היא כבר הייתה במקום אחר, כלכלית – וגם תודעתית. "אם תחזירי אותי ל-2013, רגע לפני שעזבתי את הארץ, אני אישה אחרת. היום המוח שלי מראה לי כל כך הרבה אפשרויות, ואם אני רוצה ליצור משהו, יש לי המון כלים. בעבר לא הבנתי שזה בכלל אפשרי. מבחינתי יצאתי מעבדות לחירות".

משפחת סמלסון, לעומת זאת, לא מתכננת לחזור. בשלוש וחצי השנים האחרונות עברו בני המשפחה בהודו, גיאורגיה, אלבניה וטורקיה, והיום הם שוב חיים בנפאל. כשהיא נשאלת אם היו מצליחים להחזיר את החובות באותה המידה גם בארץ, התשובה של הילה סמלסון מורכבת: "לא ככה. אני יודעת איך זה לגור בארץ וכמה עבדנו כדי להרוויח כסף. אני יודעת באיזו התלהבות עשינו את זה כאן, ובאיזו נואשות ובאסה היינו עושים את זה בארץ, וזה לא אותו הדבר".

אז מה הסוד?
"זה מורכב. כשאת ברווחה מנטלית יש זמן לעבד דברים, לחשוב, להסתכל על דברים אחרת. אין מישהו שעומד עם לפיד ליד הזנב שלך ואומר שתכף הוא ידליק אותו. החיים בארץ הם היסטריה, ופה יש רווחה מכלום, מעצם זה שאני קמה בבוקר ואני יכולה לשמוע מנטרה של מדיטציה מאיזה בית, לדבר עם אנשים או לראות איך הם חיים. גם להם יש את האתגרים שלהם, אבל כשאני משווה אותם אליי, הם חיים בפשטות ואני מאוד אוהבת את זה. בארץ זה קשה". 

אז מה התוכניות שלכם להמשך?
"אנחנו לא חושבים לחזור לארץ. כל עוד אנחנו יכולים לכלכל את עצמנו ולדאוג לבריאות שלנו ושל הילדים, אנחנו נישאר בחו"ל. אני מקווה שלא נצטרך להזדקק לשירותים שיש רק בארץ, זה הפחד של רוב האנשים – 'אם יקרה לי משהו...', הדאגות האלה שמכניסים לנו לראש, במקום לסמוך שמה שצריך צריך לקרות קורה". 

נשמע חלום.
"זו מציאות. זה לא קשור לאם יש או אין לך כסף, זה קשור לתודעה. למה אתה מאמין שאתה מסוגל, לסמוך, לפתוח את הראש".