המשק הישראלי סובל מעליות מחירים משמעותיות מאוד – בדלק, בחשמל, במוצרי המזון הבסיסיים ובמחירי הדיור. עבור רבים העליות האחרונות הן הקש ששבר את גב הגמל: אם עד עכשיו הצליחו להחזיק את הראש מעל המים, עכשיו, ברקע ההתייקרויות הבלתי נגמרות, המשימה הפכה לכמעט בלתי אפשרית.
"אני לא מדליקה את המזגן בגלל שרוצה לחסוך בחשמל", סיפרה לובה ניצולת שואה מירושלים ל-N12. "אני לא מבינה איך יש להם כסף לבחירות כל הזמן אבל לא בשביל לעזור לנו. אני תמיד נאלצת לחסוך אבל היום יכולה לקנות עוד פחות דברים.
עוד אמרה: "ככל שהשנים עוברות המקרר שלי נראה ריק יותר ובתקופה האחרונה אני מרגישה שאני צריכה לצמצם עוד יותר. זה נכון שאני מקבלת סלי מזון אבל כשאני כן הולכת לסופר אני יכולה לראות פתאום מלפפונים ב-12 שקל, אני רוצה לקנות מלפפונים אבל לא יכולה. למה מלפפון הוא מותרות ולא דבר בסיסי?".
ולא רק מחירי המזון משפיעים על לובה: "אני מוגבלת בתנועה וב-3 חודשים האחרונים לא הלכתי לטיפול רפואי כי אני יכולה להסתייע רק במונית, ולא נשאר לי מספיק כסף להוצאות שחישבתי שיהיו לי בהמשך אז פשוט ויתרתי. פעם אחת פשוט הייתי כל כך מיואשת וסיפרתי על כך לחברה והיא דאגה שמישהו יגיע לאסוף אותי וכל כך התרגשתי מצד אחד ומצד שני אני לא מבינה למה אנשים זקנים צריכים לבחור בין הגעה לרופאים לאוכל".
לובה לא לבד, גם חיים, ניצול שואה מירושלים שנתמך על ידי עמותת חסדי נעמי, מספר דברים דומים: "זה כאילו שככל שהשנים עוברות אני יכול לקנות פחות דברים בכסף שלי, אבל פתאום זה הפך להיות מורגש יותר. זה נוראי. זה כאילו לא רואים אותך במשך שנים. בחודשים האחרונים חיפשתי במה לחסוך עוד יותר ואני חוסך במוצרי היגיינה, בבטריות וכמובן באוכל. אני אוהב תפוחים ולפעמים הייתי קונה, אבל כבר חודשיים שלא קניתי תפוחים ואפילו העזתי לבקש יותר עזרה בסלי המזון".
"דור שלם שמוצא את עצמו בגיל 40 בלי חיסכון"
הנטל הכלכלי משפיע גם על הצעירים: "עברנו למרכז, 3 בנות מהצפון. הכול כל כך יקר פה. לא תיארנו לעצמנו שהמעבר מהצפון למרכז דורש מחיר כזה. אנחנו צעירות ואין לנו הורים שיכולים לתמוך בנו כלכלית. אנחנו חולקות שווה בשווה בהוצאות ולא בזבזניות וכל כמה חודשים מרגישות שאנחנו קונות פחות דברים ולא מבחירה, אלא מאילוץ. זו הפעם השנייה שהגעתי לבקש עזרה מהסניף של חסדי נעמי וכשאני מגיעה לדירה אני לא מספרת לאחרות אבל זה מסוג החודשים שזה ממש עוזר לנו. אני מתכננת לבוא להתנדב פה לפעמים ובתחושה שלי זה מייצר מעט יותר איזון. אני רק מקווה שבטווח הארוך זו שאיפה הגיונית לבנות פה עתיד ולא אצטרך לחזור לפריפריה".
עידו סיפר ל-N12 על השינוי באורח החיים בצל יוקר המחיה: "עלות המחיה מתעדכנת כל הזמן לרעת הציבור, השכר שלנו לא מתעדכן וכשהוא כן מתעדכן - זה רק מתבטא בברוטו, בעוד שמה שנותר לנו נשאר דומה. אנחנו מובלים כצאן לטבח כלכלי בגלל המדינה שמפקירה אותנו. מחיר המחיה נקבע לא לפי מי שמוכר אלא לפי מי שמוכן לשלם – הבעיה פה שהצד של מי שנותנים לנו שירותים חזק מדי והפסקנו להאמין שאפשר לשנות.
"כולם מתאמצים בלי סוף ומשיגים אותה הכנסה בערך. הנה לך דור שלם שהחל עם חלומות בגיל 20 ובגיל 40 מצא עצמו עדיין בלי חיסכון משמעותי ועם שכר ממוצע, כי הרי שחלילה של-20 שנות ניסיון יהיה ערך במדינה תחרותית".
"מה לעזאזל עושה מישהו כמוני עם ילדים? אנחנו - העניים החדשים. ואז רואים איזה סניף של עמותה שמחלקת אוכל ומתים לבקש עזרה כי אולי סל מזון ששווה 250 שקל או 300 יכול לחסוך לי כסף במצטבר עבור החובות או עבור אותו פסיכולוג שגובה 350 שקל לפגישה, כדי שיעזור לי להתמודד עם המציאות הזו. אבל בסוף לא ביקשתי מהם כי אני סך הכול עני, לא עני מרוד. וכמו שיש שווים – ושווים יותר".
בעמותת חסדי נעמי מספרים שבשנה האחרונה גדלו מספר הנתמכים בכ-10,000 ישראלים: "כל פעם שאנחנו חושבים שהגענו לשיא הקיבולת והעומס אנו מוצאים עצמנו מופתעים", אומרים בחסדי נעמי שתומכת בכ-130 אלף ישראלים - ובהם חיילים בודדים, ניצולי שואה וקשישים, בעלי מוגבלויות ועוד. "אנחנו מתפללים שיגיע היום שלא יהיה בנו צורך ונוכל לסגור את העמותה", אמרה תשובה כברה מנהלת הרווחה בחסדי נעמי, "העניים הופכים לעניים עוד יותר וכדור השלג הזה פשוט ממשיך לגדול".