בכירי הקואליציה מקדמים יוזמה חדשה - תקציב דו שנתי ל-2023-2024 שיאושר כבר בחודשים הקרובים. הסיבות הפוליטיות למהלך ברורות, אך האם צעד כזה יועיל לכלכלה הישראלית והאם הוא בכלל אפשרי בתקופה לא יציבה כמו זו? דעות הכלכלנים חלוקות.
"באופן כללי, הכלכלה או המדיניות הכלכלית לא צריכות להיות כפופות לכל מיני שיקולים שאינם כלכליים", אומר בשיחה עם N12 פרופ' רפי מלניק, כלכלן ישראלי בכיר שמונה לאחרונה לנשיא אוניברסיטת רייכמן. "יותר מזה, בתקופה שאנחנו חיים אנחנו באי ודאות מאוד מאוד קיצונית, הרעיון של לעשות תקציבים לשנתיים הוא לא מתאים. אנחנו נועלים את התקציב לתקופה ארוכה מידי ומפסידים דרגות חופש לתקן את התקציב, לאור הסיטואציה שמשתנה בצורה מאוד קיצונית".
פרופ' מלניק מזכיר שהתקציב הדו-שנתי הוא המצאה ישראלית ומבהיר כי הוא מעולם לא היה מהחסידים שלה. "אני אשמח לדוגמא מהעולם לתקציב דו-שנתי באיזשהו מקום. בכל המדינות המסודרות התקציב הוא שנתי. כמובן שהכלכלה אוהבת רציפות ואוהבת ודאות ולכן אין צורך לעשות שינויים דרמטיים בתקציב אם הם לא מוצדקים, אבל כשהמצב משתנה אנחנו צריכים את החופש הזה להתאים את המדיניות".
"התקציב זאת ההחלטה הכי חשובה מבחינת המדיניות הלאומית", מסביר מלניק. "ברגע שאתה קושר לעצמך את הידיים מתחילים להתעורר צרכים שהתקציב לא נותן להם מענה, ואז מתחילים למצוא כל מיני פטנטים, כמו קופסאות חוץ תקציביות, שהם כבר רעים מאוד לתפקוד הכלכלי".
אך לא כולם חושבים כך. "בגדול אני חושב שיש יתרון לתקציב דו שנתי מהסיבה שהוא מאפשר למשרד האוצר לעבוד", טוען עומר מואב, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת רייכמן ובבית ספר ווריק שבאנגליה, בשיחה עם N12. "הכנת התקציב בעצם מנטרלת את משרד האוצר לתקופה מאוד ארוכה ואחת הבעיות הקשות שיש לנו ביכולת של משרד האוצר לנהל את כלכלת ישראל ולקדם רפורמות היא שפשוט אין להם מספיק זמן. היכולת לעשות תקציב מלא רק פעם בשנתיים היא מאוד חשובה ותורמת".
גם אורי חפץ, פרופסור במחלקה לכלכלה ובמרכז לרציונליות באוניברסיטה העברית ובבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת קורנל, שייעץ לממשלה הקודמת בשיאו של גל הקורונה הראשון, לא מתנגד לתקציב דו-שנתי. "בלי להיכנס לשאלות פוליטיות, אם מדברים רק על הצד הכלכלי, אז התקציב הוא תוכנית העבודה של הממשלה. הוא מפת הדרכים, הוא ההשתקפות של סדרי העדיפויות", הוא מסביר. "כמו בכל תוכנית עבודה, יש טרייד-אוף בין תכנון מראש לטווח קצת יותר ארוך, שיכול להקטין במידה מסוימת את אי הוודאות, לבין תכנון שהוא לטווח קצר יותר, שיכול לתת יותר גמישות מסוימת כי הרי בסופו של דבר העתיד אינו ידוע".
ואם נשליך את הטרייד אוף הזה על המציאות הישראלית? "אז בקיצוניות אחת, הייתה פה תקופה בלי תקציב, כלומר עם תקציב המשכי, שבה גם אם היה תקציב, היו משנים אותו על הדרך לבלי היכר, כי במרץ 2020 היכתה בנו מגפה עולמית בלתי מתוכננת שחייבה שינוי קיצוני במפת הדרכים, בסדרי העדיפויות, ובתכנית העבודה. אז נאלצנו לעבוד עם כל מיני 'קופסאות קורונה', בכל העולם דרך אגב", טוען חפץ. "בקיצוניות השנייה, אפשר להכין תוכנית חומש או תוכנית עשור, עם חשיבה ותכנון אסטרטגיים לטווח ארוך. אבל גם זה לא כל כך ישים כי מי יודע מה יום ילד לו, ומה יקרה מחר פה במזרח התיכון. ובכלל, בדמוקרטיות, זה לא כל כך ישים כי יש בחירות ואיתן שינויים בסדרי העדיפויות ובתכנית העבודה, לטוב ולרע".
בעד או נגד? לא בטוח שזה כל כך משנה
הטרייד אוף, שבין תכנון לטווח ארוך לגמישות ניהולית, לא נעלם מעיניו של מואב, והוא בהחלט מסכים עם מלניק, שעדיף תקציב מאשר פתרונות ביניים כמו קופסאות קורונה, אך זה לא גורם לו לשנות את דעתו. "מוטב שדברים יופיעו מראש בתקציב וזה בהחלט חיסרון בתקציב לטווח ארוך. אבל אז אפשר לשאול - למה לא תקציב כל חצי שנה? בסך הכול יש פה משהו שרירותי".
מואב, שהיה היועץ של שר האוצר יובל שטייניץ, כשזה יזם לראשונה תקציב דו-שנתי בישראל, לא התנגד לרעיון גם אז, ובכל זאת חשוב לו להדגיש: "אני לא חושב שזה מהלך רע ובמצבים מסוימים הוא מהלך רצוי, אבל אני לא מסכים שזה דבר כל כך חשוב. לא כדאי להפריז בחשיבות שלו לכאן או לכאן. זו לא רפורמה כלכלית משמעותית".
אז אמנם יש ביקורת ולא כולם מסכימים, אך בהחלט יכול להיות שמי שאמור להכריע בסוגיה אינם הכלכלנים. "אנחנו נשארים עם משהו באמצע: לא קצר מידי, לא ארוך מידי. העלות והתועלת מוכרות, והשאלה היא איפה בדיוק לשים את קו האמצע", מסכם חפץ. "התיאוריה הכלכלית לא מספקת פה תשובה, זו שאלה למחוקק ולקובעי המדיניות. כלומר לציבור ולנבחריו הפוליטיקאים, לא בהכרח לכלכלנים. דרך אגב, יציבות פוליטית זה גם משהו חשוב לכלכלה".