כשמדברים על מצב החקלאות בארץ צריך להתחיל מהתוצאה: על פי נתוני האוצר מחירי הירקות והפירות עלו בשנים האחרונות ביותר מ-80% וצריכתם ירדה בהתאם. על פי נתוני משרד החקלאות משנת 2007 ועד שנת 2018, הייצוא של התוצרת החקלאית מישראל הצטמצם בכ–1.5 מיליארד דולר בשנה. ולמה הנתון הזה מעניין אותנו? כי הוא מעיד על מצב החקלאות הישראלית, שככל הנראה מאבדת מקסמה בעולם.
היקף היבוא גם הוא נותר קטן: כ–4% בפירות, וכ–6% בירקות. זאת בשל מערך רגולטורי מכביד של מכסים ומכסות ייבוא, שמותיר את החקלאות הישראלית ללא תחרות. בנוסף, גם בתוך הארץ פנימה החקלאים לא נאלצים להתחרות זה בזה. החקלאות אמנם לא נתונה לרגולציה מטורפת כמו ענף הביצים והחלב, אך היא מוחרגת מחוק התחרות, כלומר החקלאים יכולים לתאם מחירים בגלוי. לעתים קרובות נפגשים מגדלים של פרי או ירק מסוים ומקבלים החלטה על השמדת סחורה עודפת, כדי למנוע ירידות מחירים.
הרפורמה
הרפורמה שהוצגה אתמול בענף הגידולים החקלאיים מציעה בפשטות לבטל את המכסים, ובכך להכריח את החקלאות והחקלאים הישראליים להתמודד בשוק החופשי מול התחרות העולמית. התקווה המוצהרת היא שצעד כזה יגרום לחקלאות להתייעל, להתפתח טכנולוגית, לבחור בגידולים כלכליים יותר ובאופן כללי יהפוך את הענף לכזה שמחזיק את עצמו, לפחות באופן חלקי. בסופו של דבר, אין כמעט איש שמתווכח על העובדה הפשוטה - פתיחת השוק לייבוא תוריד את מחירי הפירות והירקות לצרכן הישראלי.
בתמורה לסוף מכסי המגן יקבלו החקלאים תמיכות ישירות בגובה 420 מיליון שקלים, שיתחלקו על בסיס 100 שקל לדונם לקרקע מעובדת. החישוב שעומד מאחורי 420 המיליונים הוא כזה: הפדיון של ענף הצומח בחקלאות הוא בערך 18 מיליארד שקלים בשנה. הרווח הנקי שנשאר ליצרן בכל ענף אחר הוא בין 4%-5% מהפדיון. התוכנית תעניק תמיכות ששוות ל-50% מהרווח הנקי ש"מגיע" ליצרן, כלומר כ-2.5%. לכן, אם הרווח הנקי אמור להיות כ-900 מיליון שקלים בשנה, החקלאים יקבלו 420 מיליון שקלים כתמיכה ישירה.
אז למה החקלאים זועמים?
הזעם שהביעו אתמול החקלאים בעקבות פרסום התוכנית, היה חריג אפילו ביחס אליהם, וצריך להגיד שיש להם סיבות טובות לכעוס. הטענה הראשונה שלהם היא שהרפורמה הוצגה ללא התייעצות עמם, ומבלי לקחת בחשבון את הצרכים שלהם. החקלאים, שכבר הביאו את הרשויות להכריז על שביתה ביום ראשון, מאיימים שרפורמה כזו משמעה סוף החקלאות הישראלית.
פרופ' איל קמחי, מהמחלקה לכלכלת ניהול וסביבה, במכון למדעי הסביבה, של הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה באוניברסיטה העברית, מסביר למה החשש גדול כל כך: "החקלאות היא עסק מסוכן. עונה אחת יש יבול גבוה ומחיר נמוך, ועונה אחרת יבול נמוך ומחיר גבוה. החקלאי יודע שאחרי שנה של הפסדים יבואו גם שנים של רווחים. כאשר מאפשרים יבוא, החקלאי לא יכול ליהנות מהמחיר הגבוה בעקבות היבול נמוך, כך שבחישוב רב-שנתי לא יהיה כדאי לו בכלל לייצר".
כלומר החקלאים צריכים דינמיות במחירים, כדי שיהיה להם שווה לייצר. פתיחת השוק לייבוא תמנע דינמיות כזו – לטובת הצרכן ולרעת היצרן. ניתן לראות זאת במובהק בשוק התפוחים, מהפירות היחידים שניתן לייבא ארצה. לעומת פירות אחרים, מחירם של התפוחים נותר כמעט קבוע בעשור האחרון, ולא הושפע משום שינוי סביבתי. מחיר השזיפים לעומת זאת, עלה באותה תקופה בכ-20%.
חקלאים מבוגרים רבים ישארו ללא פרנסה
גם כשיורדים לפרטים של הרפורמה, מבחינת לוחות זמנים וסכומי פיצויים, קמחי רואה בעיות רבות. "הרפורמה המוצעת מהירה מידי ולכן תהיה כואבת מאוד", הוא מסביר. "רפורמה מסוג זה יש לבצע בהדרגה תוך בחינה מחדש של המצב בכל שלב. הרפורמה הנוכחית מדברת על חמש שנים, כאשר המכס מקוצץ מיד בתחילה, ומרבית הפיצוי (מחקר ופיתוח, הגדלת פריון) יביא לתוצאות אולי רק שנים מאוחר יותר".
קמחי גם לא מתרשם מגובה הפיצוי לחקלאים: "100 שקל לדונם זה לעג לרש. ערך התפוקה של פירות וירקות מגיע לאלפי אם לא עשרות אלפי שקל לדונם בשנה. כלומר, מדובר על פיצוי בסדר גודל של אחוז אחד מערך התפוקה, בעוד שהמחירים צפויים לרדת בשיעור גבוה בהרבה".
בנוסף כשבוחנים את הרפורמה, לא ניתן שלא לחשוד בכך שמאחורי מילים כמו "יעילות", מסתתרת למעשה השאיפה להוציא חקלאים רבים מהענף. "החקלאים בישראל מבוגרים – גילם הממוצע הוא כ-60 שנה. חקלאי בגיל כזה כבר לא משנה את הרכב הגידולים במשקו ולא נכנס להשקעות חדשות. פגיעה משמעותית ברווחיות שלהם תביא אותם לסגור את המשק, וכך לא ייהנו אפילו מהפיצוי המעליב של 100 שקל לדונם. לחקלאים כאלה אין אלטרנטיבה תעסוקתית", מסביר קמחי.
הרפורמה אולי טובה לצרכנים, אבל זה לא מספיק
אמנם ברור ש-9 מיליון אזרחי ישראל לא יכולים לשלם ביוקר או להפסיק לאכול פירות וירקות, רק כדי להגן על שוק לא יעיל שמורכב מכ-13 אלף חקלאים. אך קריסת החקלאות, ואפילו סטגנציה שלה, תפגע בכל תושבי המדינה. "החקלאות המקומית מספקת לא רק מזון טרי ובריא לאוכלוסיית המדינה אלא גם שירותים עקיפים כגון שמירה על שטחים פתוחים, מניעת שיטפונות, קליטת מים מושבים ועוד - גם שירותים אלה ייפגעו כתוצאה מהחלפת הייצור המקומי על ידי יבוא", מסביר קמחי.
וכאן אנו נותרים עם השאלה המטרידה – האם במשרדי החקלאות והאוצר עשו מספיק כדי להבטיח שהרפורמה תסייע לחקלאים, תשמור על המבוגרים שביניהם, ותבטיח את היכולת שלהם להמשיך ולעבד את קרקעות המדינה. האם לא נכון היה להגדיל קצת את הפיצויים, להכניס את היד עמוק יותר לכיס, ובעיקר להביא רפורמה שהיא תוצאה של שיח עם החקלאים? יש עוד זמן עד שחוק ההסדרים יגיע לאישור סופי, וניתן לקוות שבזמן הזה ייעשו השינויים הנדרשים, כך שמצד אחד הרפורמה החשובה תוכל לעבור, ומצד שני שהחקלאים יקבלו את מה שמגיע להם לקבל.
הרחבה: הרפורמה בתחום הביצים
בענף הביצים המצב מעט שונה, אך התוצאה דומה: מחיר הביצים בארץ הוא השביעי בעולם, ובעדכון הצפוי של המחיר המפוקח לפי חישוב העלויות במשרד החקלאות, המחיר יעלה למקום השלישי בעולם, אחרי שוויץ ולבנון בלבד. בנוסף הצרכן הישראלי מתמודד לא פעם עם מחסור בביצים, כפי שראינו בימי הקורונה ולרוב לקראת חגים.
למה המחירים כל כך גבוהים? עלויות ייצור ביצה בארץ כיום הן כ-45 אגורות, מחיר ייבוא ביצה מחו"ל (מזרח אירופה) הוא 30 אגורות אך מוטל על ייבוא ביצים מכס של 30 אגורות נוספות. כלומר מדובר במכס שהופך את הייבוא ללא כלכלי בכלל ומונע ייבוא באופן מוחלט. בנוסף למכס, שוק הביצים הישראלי כולו נתון לרגולציה מקיר לקיר – המדינה קובעת את כמות הביצים שמייצרים המגדלים, את המחיר שהם מקבלים על כל ביצה, ואת המחיר המפוקח שהצרכן משלם בסופר.
המקור של הרגולציה הוא בשנות הקמתה של מדינת ישראל. אי אז בתחילת שנות ה-60, רצתה המדינה לעודד אנשים לעבור לפריפריה ולמעשה הבטיחה להם הכנסה קבועה: תעברו לפריפריה, תגדלו ביצים, ומובטח לכם שירכשו מכם X ביצים בכל שנה במחיר שייקבע על ידי המדינה. אותן מכסות ייצור ביצים שהעניקה אז המדינה, עוברות מאז בירושה. המצב הפך להיות אבסורדי, וכיום ישנם אנשים שכלל לא עוסקים בתחום ולא גרים בפריפריה, שמשכירים את מכסות גידול הביצים שירשו מהסבים שלהם למגדלי הביצים בפועל, כמעין מקור הכנסה פאסיבי.
הרפורמה:
הרפורמה המוצעת בענף הביצים מבטלת למעשה כל רגולציה: המכסות יבוטלו וכך כל מי שירצה לגדל ביצה יוכל לעשות זאת, המכסים יבוטלו וניתן יהיה לייבא ארצה ביצים.
בתמורה, ועל מנת שלא לפגוע בפרנסה של האנשים שחיים על מכסות הביצים שנים (בין אם הם אלה שמגדלים ביצים בפועל ובין אם כאלה שמשכירים את המכסות למגדלים אחרים), יינתן להם פיצוי בגובה 8 אגורות לביצה, שזה בממוצע המחיר שבו משכירים את המכסות, עד לשנת 2027. התמיכות הישירות האלה לא יותנו בגידול ביצים, ועל כן סביר להניח שחלק מבעלי המכסות יקחו את הכסף ויעברו לתחום אחר, כלומר יעזבו את ענף הביצים.
האם אחרי הרפורמה מישהו עוד יגדל ביצים?
באוצר מעריכים שלאחר הסרת הנטל הרגולטורי ובזכות ההתייעלות שקרתה מאז נקבע מחיר הביצה ל-45 אגורות, מחירי ייצור הביצים בישראל יהיו תחרותיים מספיק כדי להמשיך לגדל פה ביצים. אמנם יכול בהחלט להיות שחלק מהמשקים יצטרכו להתייעל, וקיימת אפשרות שרק המשקים הגדולים יצליחו להתחרות בשוק העולמי, אך אין חשש לסגירת ענף הביצים בארץ באופן מוחלט.