אחרי שנים של דיונים, ויכוחים ומחלוקות, הממשלה הכניסה סוף-סוף לחוק ההסדרים את נושא גיל הפרישה לנשים – שאמור לעלות מ-62 ל-65. אומנם מדובר במהלך שנועד לשפר את מצבן הפנסיוני של הנשים, אך הדבר עדיין לא כל כך פשוט.
העלאת גיל הפרישה אמורה להקל על קופת המדינה ועל הגירעונות בקרנות הפנסיה שנבעו כתוצאה מהעלייה בתוחלת החיים. אחת הטענות שתומכות בהעלאת גיל הפרישה היא שכך יצטמצם אי השוויון בשוק העבודה בין גברים ונשים. ולמרות זאת, כבר בנקודת המוצא בין גברים ונשים ישנם פערים בדמות אי שוויון, וכיום הפער הממוצע בשכר בין שני המינים עומד על כ-30%.
בעבר הפערים היו אפילו יותר גדולים, מה שבא לידי ביטוי גם בפנסיות – שם הפער כבר גדל לממדים בלתי נתפסים. בחישוב שעשו באפליקציית רובין שמשווה בין הפנסיות בישראל ומאגדת יותר מ-70 אלף משתמשים, עולה כי הפער בין סכומי הפנסיה המצטברים בין גברים ונשים יכול להגיע גם ליותר מ-200% בגילים המבוגרים. כך למשל בקרב גברים בני 61-70, עומד ממוצע הצבירה על יותר מ-1.1 מיליון שקלים, והממוצע לאישה באותו הגיל הוא פחות מחצי, ועומד על כ-498 אלף שקלים.
מלבד זאת, אם נבחן את פירוט ההכנסה החודשית, בעוד הגבר נהנה מפנסיה חודשית ממוצעת של 4,300 שקלים, הסכום שבו מסתפקת אישה באותו הגיל הוא כ-1460, ומדובר בפער של כמעט פי 3.
אז למה זה בעצם קורה? הסיבה הבסיסית – פערי השכר לאורך שנות העבודה. נשים מרוויחות פחות ומכאן שנשים חוסכות פחות, אבל לכך נוסיף את העובדה שנשים יולדות, חלקן מאריכות את חופשת הלידה ללא שכר, ופעמים רבות בגלל פערי השכר, אם מישהו "צריך להיות יותר בבית" - זו לרוב תהיה האישה.
ובחזרה להעלאת גיל הפרישה – גם אם בעוד עשור נשים יעבדו יותר שנים, הפער בין המינים בשוק העבודה עדיין יעמוד על שנתיים. כיצד משנים את המציאות הזו ומצמצמים את הפערים האדירים? מדובר בנוסחה מורכבת שכוללת היבטים כלכליים, תרבותיים וחברתיים, אבל דבר אחד בטוח, כדי לתקן – אי אפשר להיזכר בשורה התחתונה רק בקו הסיום. שינוי ושוויון חייבים להגיע בתנאי הפתיחה.