מחאת האוהלים, מתווה הגז, הזינוק במחירי הדירות ומשבר הקורונה - אלה הם רק כמה מהאירועים הכלכליים הדרמטיים שהתרחשו בתקופת כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו כראש הממשלה, משנת 2009 ועד היום. נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה היותר מוכווני כלכלה שקמו למדינה, הוא הגיע לפוליטיקה עם תפיסת עולם מגובשת של שוק חופשי וקפיטליזם. יש שיגידו שהוא יותר ימין-כלכלי מכפי שהוא ימין-מדיני. אלא שלעיתים נקט בפועל בצעדים סוציאליסטיים, כמו הגדלת קצבאות הילדים, חלוקת המענקים בקורונה או מתן דמי חל"ת מובטחים שנה מראש קדימה.
אחרי שכהונתו כשר האוצר בממשלת שרון זיכתה אותו בתואר "מר כלכלה", המשיך נתניהו לכהן כמעין שר-על באוצר גם בחלק מהממשלות שהקים. לעיתים המעורבות המוגברת של נתניהו בניהול הכלכלה תרמה למעמדה הכלכלי של ישראל, שהגיע לשיאו בתקופת כהונתו. במקרים אחרים, המעורבות הזאת הפכה את תקציב המדינה והכספים הציבוריים לכלים פוליטיים. ישנן דוגמאות רבות לכך, מברית התקציבים רבת השנים של ראש הממשלה עם המפלגות החרדיות, ועד לכהונה האחרונה שבה ישראל כ"ץ היה לשר האוצר הראשון שמנע העברת תקציב מדינה.
הקורונה "קילקלה" לנתניהו את הסטטיסטיקה שוודאי היה רוצה להציג בצאתו מבלפור. עד למשבר, אחוזי האבטלה היו בשפל והמדדים הכלכליים היו חזקים. אפילו יחס החוב-תוצר של ישראל הציג שיפור - מ-74.6% בשנת 2009 ל-72.4% בשנת 2020. אבל בפועל, עד הקורונה, החוב של ישראל צנח כבר ל-60%. זהו מדד שחשוב לסוכניות דירוג האשראי הבינלאומיות, שראו כי אפשר לסמוך על ישראל שתחזיר את חובותיה, ודירוג האשראי של המדינה הלך והשתפר.
כשחזר נתניהו ללשכת ראש הממשלה ב-2009, עמד החוב הלאומי של ישראל באותה שנה על 596 מיליארד שקל. בסוף 2020 כבר התקרב החוב לסכום עתק של טריליון שקל, או 984 מיליארדים ליתר דיוק. הקורונה הגדילה מאוד את החוב כאמור, אבל גם בלעדיה כהונת נתניהו מסתיימת בגידול משמעותי של "המינוס של המדינה". עוד לפני הקורונה, זינק הגירעון ב-2019 לכ-52 מיליארד שקל, לעומת 38.7 מיליארד ב-2018. המשבר הפוליטי שהתחיל באותה שנה והפך לסדרה של ארבע מערכות בחירות ולכלכלת בחירות של שנתיים היה אחד הגורמים המובילים לצמיחת הגירעון.
החוב תפח בשנה האחרונה אצל כל המדינות שנפגעו מהקורונה והיו צריכות להוציא כספים ומהר, אבל הקונסנזוס בקרב אנשי המקצוע בממשלה ומחוצה לה הוא שבישראל הניהול הכלכלי של המשבר היה פזרני, לא ממוקד וחסר מדיניות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך הייתה תוכנית "מענק לכל אזרח למשל", שהובילו נתניהו וכ"ץ. המענק עלה 6.5 מיליארד שקל, ללא מקור תקציבי, חרף התנגדות נחרצת של ראשי האוצר, והוזרם גם אל בעלי הכנסות גבוהות. ביקורת דומה הושמעה על מודל החל"ת, שממנו עדיין מקבלים דמי אבטלה גם צעירים שיכולים לחזור לעבוד.
מצד שני, הקורונה דווקא ייפתה את הסטטיסטיקה בתחום אחד – השכר הממוצע במשק. הוא עלה בתקופת נתניהו מ-8,108 שקל בחודש ל-11,953 שקל. אלא שהנתונים לא באמת משקפים, כי בקורונה הוצאו לחל"ת בעיקר בעלי שכר נמוך יחסית, דבר שהקפיץ את המדד. ניתן לראות שלפני המגיפה עמד השכר במשק על כ-10,900 שקל בממוצע, ובתוך חודש אחד הוא קפץ באפריל 2020 לשיא של כ-12,600 שקל.
מחירי הדיור הם לא סעיף שנתניהו יוכל להתהדר בו בנאום סיכום הקדנציה. הם זינקו באופן חסר תקדים בכהונתו. ב-2009 נמכרה דירה בישראל ב-937 אלף שקל בממוצע. נכון לתחילת 2021 עומד הנתון הזה על כמעט 1.65 מיליון שקל. ממשלות נתניהו לדורותיהן לא הצליחו להגדיל את ההיצע דיו וגם תוכניות ממשלתיות כמו מחיר למשתכן לא שברו את השוק. הזוגות הצעירים כיום רחוקים מהדירה הראשונה עוד יותר מהצעירים של 2011 שיצאו לרחובות להפגין על מחירי הדיור.
לא כל מגמה במשק ניתן לקשר ישירות לראש הממשלה. ישנם כמובן גורמים נוספים, כמו תרומת ענף ההייטק לכלכלה, או להבדיל גורמים חיצוניים שליליים כמו משברים עולמיים. אבל נראה שבנימין נתניהו ייזכר בתולדות הכלכלה, כמו בתחומים נוספים, כמי שתרם רבות לישראל – אך גם ידע לנצל את השליטה על הברז של כספי הציבור לטובתו הפוליטית.