"שנת לידה: 1981.
סטטוס: רווקה, בלי ילדים.
כשאלו השורות שאני רואה בקורות החיים שאני מקבלת, הלב שלי נחמץ", כתבה מיטל דובדבני מור, בת 37 מרמות השבים, בפוסט בפייסבוק, "כאמא, כואב לי כל כך שמקומות עבודה מדירים מי שמעוניינת לשלב בין משפחה, ערך עליון מבחינתי, לבין קריירה".
דובדבני מור שותפה ביחד עם בעלה, איתי, בחברה של עורכי הדין המתמחה בתהליכי הגירה והוצאת אזרחויות זרות. מיטל מנהלת קבוצת פייסבוק שנקראת "המתפתחים", שבה הדגש הוא מתן השראה וכלים ליצירת שינויים בחיים. בנוסף, היא בעלת תפקיד בחברה שבעלה הקים ומתוקף כך אחראית על כל מה שקשור לכוח האדם בחברה - משלב הגיוס ועד שלב הרווחה ואימון המנהלים. בין כל אלו היא גם אמא לשניים (הגדול בן 5, הקטנה בת 2.5). מיטל ואיתי הכירו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. מעבר לחברה שהם מנהלים יחד, בן זוגה הוא גם יו"ר התנועה הציונית מעבר לקשת פורטוגל, ומתוקף כך מקדם יוזמות ושיתופי פעולה פוליטיים, מסחריים, חברתיים ועוד בין ישראל ופורטוגל.
"אני חושבת שאימהות עובדות שנמצאות בפוזיציות שבהן הן יכולות להשפיע, חייבות להשמיע את קולן ולפתוח יותר אפשרויות לאימהות", המשיכה בפוסט, "וזה מה שאיתי ואני החלטנו לעשות: לפתוח משרה שמתאימה גם לאימהות, אצלנו בחברה".
שוחחנו עם דובדבני מור על הבחירה הלא שגרתית ליצור אפליה מתקנת לנשים, ועוד להצהיר על כך ברייש גלי.
איך הפוסט נוצר?
"על רקע הקורונה, החל"ת עד יוני ואולי תחלואות שמיוחסות לדור הצעיר, הגיוס הפך ליותר ויותר מאתגר", היא מספרת בשיחה עם mako, "לא בעיה למצוא מישהו או מישהי שיכנסו לעבוד בחברה. האתגר הוא בלמצוא מישהו שבאמת מתאים לריצות ארוכות, שיש לו ראש גדול, בגרות, ולצד כל אלה אנרגיה צעירה וכיפית כמו שחשוב לנו לשמר בחברה".
"פתאום שמנו לב שהאימהות שמתראיינות אלינו פוסלות מיד את המשרה, כי הן אינן מסוגלות לעמוד בשעות העבודה הפורמליות שלנו (9 עד 19). מצד אחד יש שפע של חבר'ה צעירים שעדיין מחפשים את עצמם, שייקח לנו כנראה לא מעט זמן להכשיר ולסגל עבורם את הבגרות התעסוקתית הנדרשת. רובם בטוח שהוא יודע הכי טוב ושבכלל אין לו מה למהר לעבוד - כי ממילא דמי האבטלה נכנסים כמו שעון. ומהצד השני יש כוח אדם איכותי, האימהות, שמשתוקקות לעבוד, יש להן ניסיון רלוונטי, והן לא יכולות להצטרף אלינו בגלל השעות".
"אני פוגשת אימהות שמתכננות את קצב הבאת הילדים שלהן בהתאם לדרישות המעסיקים שלהן. הן יודעות שלא תוכלנה למצוא מקום עבודה טוב לאחר הלידה ולכן הן מתעכבות עם הילד הראשון, או שמביאות ילדים ברצף - כדי ליהנות מההגנה שיש עליהן בתקופת חופשת הלידה ובזו שאחריה"
דובדבני מור מעידה על עצמה שהיא "וורקוהולית שבאה מבית עם אמא וורקוהולית": "תמיד היה לי ברור שכשרוצים קריירה, אפשר לעשות הכל כדי לגרום לזה לקרות. בשנה האחרונה התובנות שלי עברו תהליך זיקוק", היא מדייקת ,"הבנתי שאפשר הכל, השאלה אם מוכנים לשלם את המחיר. ויש מחיר. המחיר יכול להיות פיזי, בריאותי, זוגי, משפחתי, או המחיר של זמן הפנאי שלנו, האימהות. אבל יש מחיר לעבודה במשרה שדורשת ממך 12 שעות עבודה ביום, וכשהבן שלי היה בן 4, והבת שלי בת שנה וחצי, כבר לא הייתי מוכנה לשלם אותו, אז החלטתי לעשות שינוי, שיאפשר לי הרבה יותר גמישות, הרבה יותר בבית, מבלי לוותר על ההתפתחות המקצועית שלי".
איך עושים את זה?
"אני עדיין מחזיקה בהרבה כובעים ועדיין עובדת הרבה שעות, אבל אני יכולה להיות אמא במשרה מלאה ורק אחר כך למלא את כל התפקידים האחרים שלי, וזה מה שלי היה הכי חשוב. מהתגובות לפוסט הבנתי שהתהליך האישי שעברתי הוא תהליך של כולנו כנראה - כל האימהות העובדות. כל אחת בוחרת מינון אחר, איזון אחר, וזה בסדר. אבל בשורה התחתונה, יש לא מעט אימהות שרוצות לשלב בין הבית לקריירה, ולא רק בשביל כסף, גם בשביל עצמן, בשביל ההתפתחות, הביטוי וההגשמה שלהן".
דובדבני מור מספרת שמאז פרסום הפוסט היא מקבלת תגובות נרגשות מהרבה אימהות, אך לא רק. "אימהות עובדות פשוט מרגישות שאין להן מקום בעולם התעסוקה. אני פוגשת פתאום הרבה אימהות שמתכננות את קצב הבאת הילדים שלהן בהתאם לדרישות המעסיקים שלהן. הן יודעות שלא תוכלנה למצוא מקום עבודה טוב לאחר הלידה, ולכן הן מתעכבות עם הילד הראשון, או שמביאות ילדים ברצף - כדי ליהנות מההגנה שיש עליהן בתקופת חופשת הלידה ובזו שאחריה. הלוואי ויותר מעסיקים ויותר חברות וארגונים יפתחו שעריהן לאימהות עובדות, ויגבשו משרות שמאפשרות לנו להביא את הילדים בבוקר ולאסוף אותם בסוף היום מהצהרון. אני יודעת גם מהניסיון האישי שלי וגם מתוך האמונה שלי באימהות עובדות, שזה לא יפגע בהספקים, או במקצועיות שלנו בעבודה".
את חושבת שאימהות עובדות אחרת?
"אנחנו יודעים שאימהות הן אלופות הג'גלינג וביצוע המשימות. אנחנו יודעים שאימהות מרגישות צורך להוכיח. אנחנו יודעים שאימהות מתקתקות כמו שאף אחד אחר לא יכול. יש אימהות שמחפשות רק דרך להכניס עוד כמה גרושים הביתה, לצאת מהמשרד, להפיל את העט ולהיות עם הילדים. זה כמובן ממש בסדר, כל אחת והבחירות שלה".
"אנחנו מחפשים אמא שגם העבודה חשובה לה, שהיא רוצה להתפתח ולגדול, שזה חלק ממי שהיא", היא מתארת בהתלהבות, "כלומר, היא לא רק אמא, מרכזית ככל שתהיה הזהות הזו בחייה, היא גם אינדיבידואל סקרן, עצמאי, שחשוב לו להביא את עצמו לידי ביטוי בבית, בעולם. גם הסוג השני של האימהות, לשיטתי, יודע לתקתק עבודה שאף אחד לא יודע".
את הריאיון הטלפוני אנחנו מבצעות תוך כדי שהיא משחקת עם בתה בגינה, ואני נמצאת יחד עם ילדי. הרגשנו בטלפון את החיוך ההדדי ואת ההבנה כמו שמיטל אומרת ש"אנחנו מסוגלות בכל רגע נתון לחשוב מה כל אחד מהילדים שלנו אכל בבוקר, יאכל בצהריים, מה להכין לבייביסיטר לערב, ובמקביל גם לחשוב על מינימום 3 לקוחות ומשימות אחרות שיש לבצע. המיומנויות האלה שכל כך רלוונטיות לבית, הן מיומנויות קריטיות גם בעולם העבודה, כשיודעים לעבוד איתן נכון. אימהות עובדות, בניגוד להרבה חבר'ה צעירים, רוצות מקום יציב. הן לא מחפשות הרפתקאות, כי אין להן זמן כל פעם להיות מחדש בצומת דרכים. הן רוצות להשתלב במקום אחד ולצמוח בו - ככל שיתאפשר להן. וזה בדיוק מה שאנחנו מחפשים".