בכל חורף חוזרים המראות המטרידים של שכונות מגורים מוצפות במי גשמים, בתים שהופכים לבריכות ודיירים שמחולצים בסירות. בשבת עלו על המוקד ערים כמו נס ציונה, חיפה ואור יהודה, אך מקרים דומים זכורים משנים קודמות מכל רחבי הארץ, דוגמת נהריה, רעננה ואשקלון. השאלה המתבקשת היא האם ההצפות החוזרות ונשנות הן גזירת גורל שמוכתבת מכוחות הטבע, או שמא מדובר במחדל מתמשך של הרשויות?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
תשתיות הניקוז ברוב השכונות בישראל הוקמו לפני עשרות רבות של שנים, והן אינן עומדות בסטנדרטים הנדרשים. הסטנדרט הרווח כיום במרבית התשתיות העירוניות מאפשר אי-ספיקה של המים הניגרים פעם בחמש שנים בממוצע. חמור מכך, גם שכונות חדשות שמוקמות מאפס, מתעלמות פעמים רבות מדרישות הניקוז ומעבירות את הבעיה גם לדורות הבאים.
הגדלת קיבולת הספיגה של תשתיות הניקוז התת-קרקעיות בשכונות קיימות, מצריכה חפירה לאורך רחובות שלמים, דבר שכרוך בהשקעה כספית גדולה ובהפרעה לציבור. לפיכך, הפתרונות להצפות בערים קיימים וידועים, אבל רבים מהם תקועים – בעיקר ברשויות החלשות שמתקשות כלכלית.
מי האחראי?
האחריות על נושא ניקוז המים בישראל מוטלת על שרשרת ארוכה של גורמים: שר החקלאות, רשות המים, המועצה הארצית לענייני ניקוז ו-11 רשויות ניקוז אזוריות, והמועצות המקומיות.
באוגוסט האחרון הודיע שר החקלאות, אלון שוסטר, על העברת תקציב של כ-150 מיליון שקל לרשויות הניקוז. רוב הסכום, כמעט 100 מיליון שקל, הוקצה להיערכות מיידית מפני שיטפונות בחורף הנוכחי. הכספים הופנו להגנה על ערים מסוימות, כמו חיפה שהוצפה בסוף השבוע עם הסערה הראשונה.
החורף הקשה אשתקד, שבו גרמו ההצפות בנהריה לקורבנות בנפש, הביא לשילוש תקציב הניקוז השנתי מ-50 מיליון שקל ל-150 מיליון שקל. ואולם, כרגע מדובר בתוספת חד-פעמית, ובכל מקרה זה עדיין רק מחצית מהסכום השנתי שנדרש לפי התוכנית הלאומית לניהול סיכוני שיטפונות. על פי התוכנית, הממשלה תצטרך להשקיע 2 מיליארד שקל לאורך 7 שנים כדי למגר את התופעה.
עמדת משרד החקלאות היא כי אם יימשכו "העסקים כרגיל" ולא תקודם התוכנית הלאומית, נראה בשנים הבאות יותר ויותר אירועי הצפה. הסיבות לכך הן גם בגלל שינויי האקלים ובעיקר בגלל היקפי הבינוי והפיתוח שהופכים שטחים מחלחלים לשטחים אטומים, ומגבירים את ההצפות. אזורים עירוניים שבהם הקרקע מכוסה בבטון ואספלט, מונעים מהמים לחלחל אל תוך האדמה.
בניגוד לעמדה המקצועית, רבות מהערים לא משאירות מספיק שטחים של אדמה חשופה ומנצלות כל פיסת קרקע לנדל"ן. בשילוב עם התכנון הבעייתי והמיושן של מערכות הניקוז ותחזוקתן המרושלת, אין פלא שההצפות חוזרות פעם אחר פעם.
הערים המועדות להצפות
האזורים המועדים להצפות הם בראש ובראשונה אלה שסמוכים למקורות מים או בנויים על תוואי טופוגרפי נמוך, שהופך אותם למאגרי ניקוז טבעיים. נס ציונה היא דוגמה לכך, עם הנחל שעובר בשטחה, והציף בסוף השבוע את רחובותיה. דוגמאות נוספות הן נחל הקישון ומפרץ חיפה, נחל הערבה והעיר אילת, נחל בית לחם ויישובי עמק יזרעאל, נחל שורק ויבנה – ואלה רק כמה מהמקומות המועדים לפורענות בימים גשומים. במקומות רבים בארץ כבר קיימות תוכניות לשינוי תוואי נחלים או בניית הגנות שונות מפני שיטפונות. תוכניות אלה סובלות מהיעדר תקצוב.
חלק מהנחלים זורמים בצמוד לכבישים, כאשר הדוגמה הבולטת לכך היא נתיבי איילון והנחל שעל שמו הם קרויים. סטטיסטית, התעלה העמוקה שבה זורמים מי האיילון עומדת בעומס ב-11 מתוך 12 חורפים. ואולם, עורק התנועה הראשי במרכז הארץ ומסילות הרכבות נחסמו לתנועה כתוצאה מהצפות בשנתיים מתוך השלוש האחרונות. אתמול הגיעו המים באיילון למפלס גבוה למדי, והחורף עדיין נמצא בראשיתו.
בסופו של דבר, העיריות צריכות להיערך לגשמים גם ברמה הבסיסית של עובדי הניקיון של המועצה. נוסף על כל הבעיות שהצגנו לעיל, במועצות מסוימות עדיין לא דואגים לטאטוא העלים והפסולת שחוסמים את פתחי הניקוז ברחובות, הרי שתושביהן יאלצו תמיד לחשוש מתי יבוא האסון הבא.