מחוץ למרפדיה של אברהם צ'אקי, בסמטת מנחם יצחק ברמת גן, לא תלוי אף שלט שמעיד על בית המלאכה שבפנים. אבל אם תמצאו את הכניסה, תוכלו לחזור אחורה בזמן. המקום מלא בשלדים עירומים של רהיטים עתיקים, יריעות בדים צבעוניים שנותרו מגולגלות בעליית הגג מאז שנות ה-70' וכלי עבודה ישנים שמפוזרים בכל פינה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
צ'אקי בן ה-78 הוא אחד מבעלי המלאכה הוותיקים בישראל. עם 66 שנות ניסיון כרפד מאחוריו, הוא ממשיך לחדש רהיטים ישנים מתוך הסדנא הקטנה שלו – ולא מתכוון לפרוש בקרוב. גם כעת מצאנו אותו עם הסיגריה הנצחית בזווית הפה, רכון מעל מכונת התפירה ומתאים ריפוד חדש לספה. "אני אוהב את העבודה ואמשיך כל עוד אני בריא", הוא אומר. "חוץ מזה, מה כבר יש לי לעשות בבית?".
מדובר באדם חסון שעובד שישה ימים בשבוע בעבודה פיזית קשה, ועדיין סוחב רהיטים כבדים ומוביל אותם מבתי הלקוחות למרפדיה ובחזרה. הוא לא אחד שמתלונן, אבל בשיחה שנערכה לפני הסגר הודה צ'אקי שמשבר הקורונה פגע מאוד בפרנסתו, ושהסיוע מהמדינה אינו מספק.
"המצב קשה. אין כמעט עבודה", סיפר הרפד הוותיק. "יש לי קצת ביטוח לאומי וקצת עבודה, לא הרבה. מה שיש, אני אומר תודה לאל. אני מקבל מעט מאוד פיצויים מהמדינה, 3,000 שקלים על הירידה בהכנסה. זה לא יכסה לי אפילו את החשבונות של החנות".
למרות הפגיעה בכיס, הוא סבור שניהול המשבר מתבצע כראוי על ידי הממשלה – שעם שני ראשיה, המכהן והחליפי, יש לצ'אקי היכרות מוקדמת, ועל כך נרחיב בהמשך. בינתיים, הוא מצדיק את היציאה לסגר ואומר: "אין ברירה, אנחנו חייבים לסבול עד שתיגמר הקורונה. גם באנגליה הולכים לסגר ובאמריקה מתים המוני אנשים. עברנו כבר תקופות קשות יותר, כמו במלחמת יום הכיפורים. בכל תקופה יש את האירוע הגדול שלה, בסוף זה ייגמר".
לדברי צ'אקי, הוא אינו חושש להידבק בנגיף, אבל מוטרד ממצב הרוח הלאומי. "אין לי פחד, כבר עברתי את כל ההדבקות בעולם", הסביר. "מה שעוד נשאר לי - עשר שנים, חמש שנים, שנתיים, כמה שאני אחיה – תודה רבה. הבעיה היא שכולם מדוכאים ואין חשק לכלום. אין חשק לאורחים, כשבאים אליי הביתה אני מרגיש כאילו עליתי 100 קילו".
ממרום שנותיו, צ'אקי רואה בעיה עמוקה יותר: "אבא שלי אמר שהעולם לא יכול להחזיק יותר מ-2 מיליארד אנשים. היום יש 8 מיליארד אנשים. כדור הארץ לא יכול להחזיק כל כך הרבה. הטבע מגיב כמו לב שאתה מעמיס עליו הרבה שומן".
"עלינו מעירק וגרנו שש נפשות בחדר אחד"
צ'אקי התחיל לעסוק ברפדות כבר בגיל 12. "נכנסתי למרפדיה בפלורנטין ואמרתי שאני רוצה לעבוד, אמרו לי 'תבוא מחר'", הוא נזכר. "התחלתי בניקיון של המקום ועם הזמן למדתי את המקצוע. הייתי ילד, אבל רציתי לעבוד כי להורים שלי לא היה כסף לאוכל. השנה הייתה 1954 וילדים עבדו באותם ימים. למדתי בבית ספר רק שלוש שנים. עלינו לארץ מעירק וגרנו שש נפשות בחדר אחד באור יהודה, עד שאחותי קנתה לנו דירה ברמת גן בדמי מפתח".
עם השנים יצא צ'אקי לדרך עצמאית בתחום. הוא פתח מרפדיה בדרום תל אביב ולאחר מכן עבר למשכנו הקבוע ברמת גן. מרבית הזמן הוא עובד לבד, ומדי פעם נעזר ברפד אחר, ברוך, בן 74. אומרים שהעולם שייך לצעירים, אבל מקצוע הרפדות שכמעט חלף מן העולם נותר בידי המבוגרים.
"מאז שנות ה-50, אין רהיט בעולם שלא שיפצתי. כולל מהיקרים והנדירים ביותר", התגאה צ'אקי. "ראיתי דברים מיוחדים שאף אחד אחר לא יודע איך לטפל בהם ואני ריפדתי, למשל ספות עתיקות עם ריפודי קפיטונאז' מסובכים".
במהלך השיחה עם צ'אקי נכנס לעסק בחור צעיר כדי לבקש להצעת מחיר. הוא הציג תמונות של כורסה והדום תואם, שהיו שייכים לסבתו המנוחה, ושאל כמה פעמים את צ'אקי אם הוא מכיר רהיטים כאלה. "אתה יודע מה הגיל שלהם?", השיב צ'אקי לצעיר, שענה "בסביבות 40 שנה". "לא", פסק צ'אקי, "הם בני יותר מ-60 שנה ויוצרו בין השנים 56'-58'. אני מכיר רהיטים כאלה".
"בגיל 12 נכנסתי למרפדיה בפלורנטין וביקשתי לעבוד, אמרו לי 'תבוא מחר'. התחלתי בניקיון ועם הזמן למדתי את המקצוע. באותם ימים להורים שלי לא היה כסף לאוכל"
"אספר לך משהו", אמר צ'אקי לצעיר. "לפני יותר מ-50 שנה קניתי להורים שלי כורסה כזאת בדיוק. כשאמא שלי נפטרה הבאתי את הכורסה לכאן והתחלתי לשייף ולשפץ אותה מהיסוד. עבדתי על זה שלושה ימים. אמרתי לאשתי שאני מביא את הכורסה הביתה, אבל היא ענתה 'אני לא מכניסה דברים ישנים לבית'. בסוף בן אחותי עבר פה, התלהב ואמר 'זו הכורסה של סבתא'. הוא לקח אותה על הראש והעמיס אותה במונית".
הלקוח הפוטנציאלי נראה בעניין. "מי שאין לו את הסנטימנט – לא יבין", אמר, אבל לבסוף החליט לדחות את שיפוץ הכורסה אצל צ'אקי עד ש"תיגמר הקורונה ויהיה לי קצת כסף פנוי".
צ'אקי הוא דמות מוכרת בשכונה. רבים נכנסים לבקר אותו, לאחל חג שמח, או לבקש טובה. לרפדיה מגיע אדם בשם יאיר ומספר ש"אברהם הוא האבא של כולם בשכונה. אני מכיר אותו כבר 35 שנים. אם אתה מתנהג אליו בהתאם, הוא חבר אמיתי". יאיר הוסיף וסיפר: "באתי לפה לפני שבועיים כי הייתי חייב 1,000 שקלים לטיפול שיניים. התכוונתי לבקש מאברהם אבל התביישתי". לשמע הדברים, צ'אקי הגיב בצעקה: "למה התביישת? אם היית מבקש, לא הייתי נותן לך?".
"ביבי דיבר 5-6 שעות בלי הפסקה, האמריקני המסכן לא הצליח להשחיל מילה"
"אני כבר לא אהיה מיליונר", אומר צ'אקי ומסייג: "אבל היו לי בחיים הזדמנויות לעשות הרבה כסף". רצה הגורל ושתיים מההזדמנויות האלה היו מול מבנימין נתניהו ומול משפחת גנץ.
לאחרונה התפרסמה תמונתו של ראש הממשלה ישן על מזרון שהונח במטוס, בשובו לארץ מטקס חתימת הסכמי השלום בוושינגטון. לפני 40 שנים נחשב נתניהו למומחה במזרונים. בתחילת שנות ה-80' עבד ראש הממשלה כמנהל שיווק בחברת הרהיטים "רים" ורשם הצלחה במכירת חדרי שינה, ארונות קיר ועוד. אחד האנשים שנהנו מהשגשוג בעסקי הריהוט של נתניהו היו צ'אקי.
באותם שנים חיפש צ'אקי שינוי בקריירה וניהל חנות מזרונים, ששיווקה את מוצרי "רים". צ'אקי מכר עבור החברה כל כך הרבה מזרונים, שזכה לבונוס מיוחד מנתניהו. "ביבי אמר לי שהצלחתי יפה ושלח אותי לסוף שבוע במלון הילטון בירושלים", סיפר הרפד הוותיק.
צ'אקי מוסיף ומתאר את התרשמותו מנתניהו הצעיר. "מאוחר יותר, בלובי של הילטון, ראיתי את ביבי יושב ומדבר במשך שעות באנגלית עם אמריקני מסכן, שלא הצליח להשחיל מילה", הוא נזכר. "ביבי דיבר במשך 5-6 שעות בלי הפסקה, בלי פסיק ובלי נקודה. האמריקני רק אמר 'יס, יס'. וחשבתי לעצמי, איזה כוח מיוחד יש לאיש הזה. הוא בן אדם פיקח מאוד. גאון".
ואולם, ההזדמנות העסקית הגדולה יותר של צ'אקי הייתה דווקא מול משפחת גנץ: "קרוב של בני גנץ היה חזק מאוד בעסקי הטקסטיל והשטיחים, היה לו מפעל וגם כמה חנויות. הייתי קונה ממנו בדים כל הזמן. יום אחד גנץ (הדוד) בא אליי ואמר לי 'אברהם, אני רואה אותך, אתה בחור טוב ואני רוצה שתנהל לי את העסק. אני אשאיר לך סחורה, אביא לך בדים, אתה רק תנהל'. עניתי לו 'יש לי ראש קטן. אני לא יכול לנהל כזה מפעל גדול'. הבנים שלו לקחו את ניהול העסק ובסוף סגרו אותו. בני לא היה מעורב בעסק, הוא היה בצבא".
במהלך השנים צבר צ'אקי לא מעט לקוחות מפורסמים. יהורם גאון, דודו טופז ודובי גל – כולם שיפצו את הרהיטים שלהם אצלו. "הייתי בבית של דודו טופז כמה פעמים, הוא היה עוזב אותי אצלו בפנטהאוז באפקה והולך. אחר כך היה חוזר הביתה וקורא לי 'אברהההם!'.
"זה היה קצת לפני שהוא נפל", נזכר צ'אקי בטופז. "גם לגרושתו עשיתי עבודה. סיימתי את העבודה אבל היא מעולם לא באה לקחת אותה. זה קרה בדיוק כשהוא התאבד והריהוט נשאר אצלי".