עוד הרבה לפני שהתחילו הצילומים של "מתחילים מאפס" (כאן 11) אני זוכר שכשפנו אליי והציעו לי להשתתף, בהתחלה הסכמתי אבל אחרי שנפל לי האסימון שבאמת הולכים לבוא אליי הביתה ולפרק לי את כל הבית ולהפשיט אותי לעירום מלא וככה אני באמת הולך לחיות שבועיים אז עצרתי לרגע ואמרתי להפקה שאני צריך לחשוב על זה.
אני בן אדם משוגע שאוהב לעשות שטויות ומוכן לכל אתגר שיציעו לי, אבל כאן יש משהו שונה. אחרי כל יום משוגע שאני עובר אני מגיע הביתה, שזה המקדש הפרטי שלי, המקום שיש לי בו מנוחה ושלווה וזה בדיוק המקום שרוצים לקחת לך אותו, יותר נכון לפרק אותו לגמרי. אז חשבתי וחשבתי וכמו שאתם רואים הסכמתי בכל הכוח ללכת על זה אחרי הכל, ואני לא מצטער לרגע.
בתור אדם שחי כל היום ברשת, מסתובב ומצלם הפקות של תכנים, מטבע הדברים יש לי המון גאדג'טים שאני משתמש בהם ובניהם כמובן גם הטלפון. המחשבה הראשונה שהכתה בי אחרי שהסכמתי, הייתה שזהו, אני הולך להיפרד מהם.
כבר ביום הראשון של הניסוי כשלקחו לי הכל והבנתי שאני הולך לישון על הרצפה בבית ריק, הכתה בי ההבנה שאין לי טלפון. אשכרה עשיתי את התנועה שבודקים אם הוא בכיס ותוך כמה דקות התחיל להיות לי מאוד משעמם, והרגשתי שאני מפספס דברים, שאני לא מעודכן, שבטוח קרה משהו ואני גם צריך לדעת.
כשניסיתי להירדם פתאום נהיה לי מאוד מפחיד. שכבתי במרכז הבית של עצמי על הרצפה ופחדתי. כשהבית מלא בדברים וחפצים ורהיטים הוא מקבל חמימות ונינוחות, אבל כשפתאום הבית הוא סך הכל כמה קירות ואין בו שום דבר, זה פשוט מפחיד. אני לא יודע איך להסביר את ההרגשה הזאת. אני גם לא יודע ממה בדיוק פחדתי, אבל הפחד היה שם.
כמה ימים לתוך הניסוי וכל מה שחשבתי עליו בהתחלה נעלם לגמרי, להיות בלי הטלפון פתאום הרגיש הקלה גדולה, אין מי שיתקשר, לא צריך לחזור לאף אחד. הייתי הולך ברחוב ופשוט מסתכל עליו, זה הרגיש לי כאילו חזרתי להיות ילד ביסודי שפשוט מטייל ברחוב בכיף שלו ומחפש חפצים מגניבים שיכולים לשמש אותו ולעזור לו.
עוד משהו שממש היה חסר לי היה קפה. כל בוקר כשקמתי, דבר ראשון שחשבתי עליו ורציתי היה קפה. זה משהו שהיה חסר לי אפילו יותר מהמיטה שלי וכל הנוחות גם יחד. קפה טוב על הבוקר. אז בכל פעם מצאתי דרך יצירתית להשיג אותו.
כשלוקחים ממך הכל, וכאן זה באמת הכל, אז פתאום הסדר עדיפויות שלך משתנה לחלוטין. אתה מתחיל להבין שכל הדברים שאתה תמיד מחפש ורוצה נהפכים להיות חסרי משמעות, ודווקא אלה שאתה אף פעם לא מייחס להם חשיבות הופכים לעדיפות עליונה.
לדוגמה, היום בערב כשאני אלך להתקלח עם מה אני אתנגב? הרי אין לי מגבת. ורגע, אבל גם אין לי סבון. אז פתאום אתה מוצא את עצמך מחפש במהלך היום דברים כאלה וזה דיי משעשע.
אפילו צחצוח שיניים, בימים הראשונים לא צחצחתי שיניים בכלל. פשוט כי לא היה לי מברשת שיניים ומשחה.
היום בערב כשאני אלך להתקלח אם מה אני אתנגב? הרי אין לי מגבת. ורגע, אבל גם אין לי סבון. אז פתאום אתה מוצא את עצמך מחפש במהלך היום דברים כאלה
כשהייתי ילד אז הייתי רגיל להיות כל היום ברחוב כי אחרי בית הספר לא היה יותר מידי מה לעשות. לא היה אז טלפונים כמו שיש היום אז הייתי מוצא תעסוקה בחוץ ואפשר להגיד שגדלתי אחרת מהצורה בה ילדים גדלים היום. כל מי שבגילי בטוח מבין על מה אני מדבר. במקום להיות דבוק למסכים הייתי מטייל ברחובות עם חברים ורק מחפשים שטויות להתעסק בהם. והניסוי הזה הרגיש לי כאילו אני חוזר להיות ילד שוב.
קיבלתי את זה כאתגר שלוקח אותי למקומות טובים מאוד. זה נתן לי המון זמן לחשוב על עצמי ולעשות רגע הפסקה מהמירוץ של החיים שכולנו רצים כמו עכברים אחרי כסף ולחשוב על דברים אחרים כמו החיים עצמם ומה בעצם באמת מניע אותנו ולמה?
שאלת השאלות שכולם שואלים ורוצים לדעת היא "האם הניסוי שינה בי משהו?". אני אענה בכנות שלא ואסביר למה.
בזמן הניסוי כמובן שהמחשבה שלי על העולם ועל החפצים שלי ועל מה אני באמת צריך השתנת מאה שמונים מעלות, והאמת גם קצת אחרי הניסוי. אבל אנחנו בני אדם והטבע שלנו זה להסתגל למציאות חדשה שנכפת עליו, בין אם זה לטובה או לרעה. אנחנו מתרגלים להכל. וזה בדיוק מה שקרה לי כאן.
בזמן הניסוי הרגשתי מהפך בעצמי, והתחלתי להתרגל למציאות והרגלים שונים. וזה היה מדהים ונתן לי את ההזדמנות לצאת מחוץ לקופסה ולהתנהג שונה ממה שאני רגיל. אבל בסוף הניסוי כשהחזירו לי את כל הדברים מהר מאוד התרגלתי אליהם בחזרה, ושכחתי לגמרי את מה שעברתי.
אולי זו הדחקה טבעית שאני לא רוצה להיזכר או לחשוב על דברים שלא היה לי טוב או נוח בהם, אולי זה משהו מילדות כשלמדתי באופן קבוע להדחיק כי עברתי ילדות לא קלה ומלאה בבעיות. או שאולי זה פשוט אנחנו בני האדם, שמתרגלים ומסתגלים מהר מאוד לכל דבר שיקרה לנו, ונדע איך להתאים את עצמנו למצב, כי אנחנו פשוט כאלה.
אז כשאני חושב על זה אין לי תשובה חד משמעית האם הניסוי שינה בי משהו, אבל אני יכול להגיד חד משמעית שלמדתי על עצמי שאני יכול להסתדר בכל מצב שיכפו עליי, גם אם לא יהיה לי על מה לישון אז אני אמצא על מה לישון, רעס בין עמו אני אמצא. וזה גם מסר ממני לכל מי שקורא את זה.
תפנימו ותדעו שבחיים אסור לוותר, אין דבר כזה להרים ידיים. אם אנחנו לא נלחם בשביל עצמנו, אף אחד לא יעשה את זה. במיוחד בתקופה הזו של הקורונה שלכולנו יש את הבחירה, להתלונן ולבכות או לקום לעשות.
הרבה פעמים בחיי היו לי רגעים שמאוד חששתי לפעול או לעשות משהו כי אמרתי לעצמי ״אולי זה גדול עליי, אולי אני אכשל״, ובכל זאת קמתי עשיתי, והצלחתי. וכשאתה מצליח, אתה מבין שהדבר היחיד שמפריד בינך לבין המטרות שלך זה אתה, והפחד שלך. לא שום דבר אחר. ״אתה נכשל רק כשאתה מפסיק לנסות״.
אני אוהב לקרוא לעצמי ONE MAN ARMY כי הגעתי לאן שהגעתי היום אך ורק בזכות עצמי. בניתי את עצמי לבד. בלי שום עזרה משום תוכנית ריאליטי או הפקת טלוויזיה או משרד פרסום. לימדתי את עצמי לצלם, למדתי את עצמי לערוך, למדתי את עצמי להפיק ולביים. והגעתי למאות אלפי עוקבים בעבודה קשה אבל לבד. וזו גאווה ענקית בשבילי.
אני חושב שאהבה מניעה את כולנו, וחשוב גם לעשות דברים מתוך אהבה אליהם. אני עושה משהו שאני אוהב לעשות, ואני קם כל בוקר עם חיוך על הפנים ולא מסתכל על השעון מתי ייגמר היום. וככה גם נכנסתי לניסוי הזה. לבחון את עצמי גם בלי הדברים שאני אוהב לעשות, אבל עם חיוך. חיוך ענק.
"מתחילים מאפס" בבימויה של אורנה בן-דור מספרת על אנשים, חפצים ומה שביניהם.
בסדרה המשודרת בכאן 11, בן דור בוחנת בעזרת ניסוי טלוויזיה ראשון מסוגו בארץ מדוע אנחנו צורכים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים באמת. כיצד הייתם מסתדרים בלי רכושכם? מה הפריט היחיד שהייתם לוקחים איתכם, לו יכולתם?
שישה הסכימו להשתתף בניסוי, לאתגר את עצמם ולהיפרד למשך שבועיים מכל מה שיש להם.
ביום הראשון מגיעה חברת הובלות לארבעת הבתים של המשתתפים ומרוקנת אותם מכל תכולתם, גם הבגדים שעל גופם נלקחים מהם. הם נשארים ערומים בבתיהם הריקים, ועליהם להמשיך כרגיל בשגרת חייהם.
פעם ביום יכולים המשתתפים לבחור ולהשיב לעצמם פריט אחד בלבד מחייהם הקודמים. לשם כך עליהם להגיע אל המחסן בלי בגדים, כסף או רכב.