לא היה צריך להתאמץ במיוחד כדי להאמין לעבד אל חאמזה מהכפר נבי אליאס בשומרון, שטען בתוקף שבשבת האחרונה - יום לפני שפגשנו אותו יושב עם חבר בפתח בית המלאכה שלו לאלומיניום - נראה הרחוב הראשי של הכפר "כמו דיזנגוף". גם בשעת בוקר מוקדמת ביום ראשון היו לא מעט ישראלים שהגיעו לכפר כדי ליהנות מהפרשי המחירים העצומים - לעיתים 50% ויותר - בין המוצרים והשירותים שאפשר להשיג בצדו המזרחי של הקו הירוק לעומת אלו שמשלמים עליהם מעברו המערבי.
לאורך הרחוב פגשנו בעל רכב שטח מטבריה שהגיע לעשות פחחות וצבע לכנף השמאלית הקדמית תמורת 900 שקל במקום 2,000 שהוא היה משלם על העבודה בישראל הריבונית; ראינו מתנחל שקנה פאקט סיגריות L&M ב-220 שקל במקום 310; הציעו לנו טיפול 10,000 לרכב ב-350 שקל במקום 700 או יותר שהיינו משלמים בארץ, ושטיפת רכב חיצונית ופנימית ב-20 שקל לעומת 50 לפחות בצדו השני של המחסום. ראינו המבורגרים ב-30 שקל לקילו לעומת 50 או יותר בארץ וניסו לשדל אותנו לרכוש כבש שלם ב-1,500 שקל במקום יותר מ-2,000 שהיינו משלמים תמורת בן מינו שמעבר לקו הירוק. מאוד זול בשטחים, והישראלים, כך מתברר, לא חוששים להגיע ולרכוש, לשטוף ולטפל בעצמם.
שאלת החשש עלתה שוב על סדר היום לפני כשלושה שבועות, כשיוסף פרץ ובנו ליבר בן ה-17 מבאר שבע נדקרו בכניסה למרפאת השיניים שאותה פקדו בעיירה הפלסטינית עזון, מרחק 7 דקות נסיעה מנבי אליאס. פרץ סיפר לאחר האירוע כי הוא מטופל כבר שנה אצל רופא השיניים שאליו הם הלכו, וכי הרגיש שם בטוח. בגלל תחושת הביטחון הזאת הוא גם כלל לא חשש כשהדוקר - נער בן 15 בסך הכול - שאל אותם אם הם יהודים או ערבים. כשבנו השיב שהם יהודים, הנער התנפל על שניהם כשהוא חמוש בדוקרן. כשהבן ניסה לגונן על אביו, המחבל הצעיר הצמיד את ליבר לקרקע ודקר אותו שוב ושוב בגבו. למרבה המזל, רופא השיניים הפלסטיני שהקדים את מטופליו בכמה מטרים שמע את הצעקות מאחוריו, ירד מהמרפאה בריצה, התנפל על המחבל והצליח להפיל אותו ולהכות אותו. יש להניח שבכך הוא הציל את ליבר, שאושפז לאחר האירוע בבית החולים מאיר בכפר סבא כשהוא במצב קשה, אך ללא סכנה לחייו.
בראיונות שנתן פרץ לאחר התקיפה הוא הודה לרופא, הצהיר שהוא רואה בו לא פחות מבן בית, ואמר שהוא מאמין שעוד ישוב לעזון כדי להמשיך את טיפולי השיניים שלו. "רק מאלוהים אני מפחד, אבל הפעם אם אני חוזר, זה לבד, לא עם הילדים", סיכם בחיוך.
אפשר להניח שעבור רוב הישראלים ששמעו על הפיגוע בעזון, הרעיון של טיפול שיניים בשטחים נשמע לא רק משונה למדי, אלא גם לגמרי לא אחראי. אבל כשמגלים עד כמה גדולים פערי המחיר בין טיפולים שנעשים בצד המזרחי של גדר ההפרדה לבין אלו שממערב לה, אפשר בקלות להבין מדוע לא מעט אנשים מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון.
כך, למשל, מתברר שמחירה של עקירה בשטחים נע בין 50 ל-100 שקל לעומת 200 עד 500 שקל בישראל, וכי מחירו של כתר שיעלה בישראל כ-5,000 שקל, יעלה בשטחים כ-1,600 שקל בלבד. בעבור מספר גדול מאוד של ישראלים שמצבם הכלכלי אינו מהמשופרים, זו עשויה להיות האפשרות היחידה לממן טיפולי שיניים לעצמם ולבני משפחותיהם.
"גם אשתי כבר לא נלחצת"
אבל כאמור, הקשרים הכלכליים שבין צרכנים ישראלים לספקי שירותים וסחורות פלסטיניים אינם מצטמצמים רק לתחום הרפואי. בעוד שרוב הישראלים ממלאים את המקררים שלהם בסופרים, במכולות ובשווקים הסמוכים לבתיהם, מתקנים ורוחצים את המכוניות שלהם במוסכים מורשים יותר ופחות, וקונים חומרי בניין בחנויות או במפעלים, מתברר שיש גם לא מעט אחרים שאינם מהססים לעשות את כל הדברים הללו מעבר לקו הירוק. הם אולי לוקחים בכך סיכון, אבל גם חוסכים הרבה מאוד כסף.
פרופ’ עזיז חיידר, סוציולוג ממכון ון ליר, אומר כי אף שלאיש אין נתונים מדויקים על היקף הקניות שישראלים עושים בשטחים, ישנן הערכות שמדי סוף שבוע נכנסים לגדה בין 40 ל-50 אלף ישראלים - יהודים וערבים - לצורך זה. "היהודים שביניהם הם הרבה פעמים אנשים שיודעים כמה מילים בערבית ויודעים להסתדר ובדרך כלל גרים באזור קו התפר. מעבר לכך, יש תופעה של אנשים עם יכולת כלכלית נמוכה יותר שבאים ביחד גם מיישובים רחוקים יותר. אני מכיר תופעה של אנשים מהגליל שמתארגנים כדי לנסוע לאזור טול כרם או ג’נין ביחד ואז זה יוצא להם זול יותר", הוא אומר.
חיידר מסביר שפער המחירים הגדול בין עלות המוצרים והשירותים בישראל לבין עלותם בגדה נובע בראש ובראשונה מכך שהסחר מתנהל כולו במזומן ולכן אין צורך לשלם מסים. בנוסף לכך, שיעור האבטלה הגבוה בגדה גורם לאנשים לרצות לעבוד בכל מחיר. וכפי שחיידר מזכיר, ישנם גם כללי הכלכלה האוניברסליים שמאפשרים לאנשי עסקים פלסטינים שקונים מוצרים בכמויות גדולות מאוד להוזיל מחירים. "לא מזמן מת בחברון יבואן שהיה מייבא ב-900-800 מיליון דולר בשנה מסין. יבוא בקנה מידה כזה מאפשר לו למכור בזול", הוא אומר.
תופעת הסחר הנרחב בין צרכנים ישראלים לספקי שירותים וסחורות פלסטינים הייתה נרחבת בהרבה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 והיא באה לידי ביטוי בולט במיוחד בכפר בידיה (בין אלקנה לאריאל), שמיליוני שקלים החליפו בו ידיים מדי שבת. האלימות הקשה של אותה תקופה צמצמה מאוד את הקשרים הכלכליים בין הישראלים לפלסטינים, אבל לא גדעה אותם לחלוטין. מפעם לפעם גם היו מקרים שבהם נרצחו או הותקפו ישראלים שנסעו לשטחים כדי לעשות קניות או תיקונים בזול. אחרי כל מקרה כזה נרשמה האטה באינטראקציה הכלכלית, אך בכל פעם מחדש היא התחדשה ושבה לעצמה לאחר זמן קצר.
בעשור האחרון, שבו מתקיימת בגדה רגיעה ביטחונית מתמשכת שמופרת מפעם לפעם בהתפרצויות של אלימות, נראה שנפח המסחר מהסוג הזה הלך והתגבר. אין לגביו נתונים רשמיים משום שהוא מתנהל במזומן ומתחת לרדאר, אך ניתן להעריך שמדובר במיליונים רבים מאוד של שקלים מדי שנה. משיחות עם ישראלים ופלסטינים בכפרים שמסביב לעזון, נראה שגם הפעם ההשפעה של הפיגוע האחרון על הרגלי הקנייה של הישראלים הייתה זמנית ומוגבלת. הכסף מדבר הרבה יותר חזק מהפחד.
את ליאור, נהג מונית מרמת גן שהספיק להעמיס כמויות עצומות של מארזי קוקה-קולה של ליטר וחצי לתא המטען הגדול שלו, אנחנו פוגשים כשהוא אוסף עוד מצרכים במכולת של עובד שטיוב. "אני בא הנה פעם בחודש פחות או יותר כי המצב הכלכלי בארץ הביא אותנו לפת לחם", הוא רוטן. "לך לסופרים, תראה את המחירים ותראה שהמשכורת של רוב האנשים פשוט לא מספיקה כדי לעמוד בזה. תראה מה אני קונה: מוצרים שצורכים ביומיום. מוצרים בסיסיים. המחירים של המוצרים בארץ כל-כך גבוהים, שהם מכריחים אותי לשים את השיקול הכלכלי לפני השיקול הבטיחותי בסדר העדיפויות שלי. בכל פעם שאני בא הנה אני שם משהו כמו 300-200 שקל. אם אתה שואל אותי עד כמה זה יותר משתלם לי, אני אגיד לך ככה: בארץ הייתי יוצא מהסופר עם שקית-שתיים על סכום כזה. מפה אני יוצא עם ארבע-חמש-שש שקיות".
לליאור חשוב לומר לנו שבניגוד לתדמית שהוא חושב שיש לנו על נהגי מוניות, הוא בכלל מתכוון להצביע לבני גנץ, ורואה בעצם העובדה שהוא קונה בשטחים צעד קטן בדרך הארוכה אל דו קיום מכבד. "תראה, אני לא מפחד לבוא הנה וגם את אשתי זה כבר לא מלחיץ שאני עושה פה קניות כי היא באה איתי באחת ההזדמנויות וראתה שמה שהימין משדר לנו לגבי הערבים לא עולה בקנה אחד עם המציאות. ברמה הכללית, התפיסה של הצעירים בקרב הפלסטינים לא שונה מהתפיסה של הישראלים בני גילם", הוא קובע. "שני הצדדים מבקשים להתכלכל בכבוד וכל העניין האידיאולוגי לא בנמצא. שאלת אותי קודם על קשרים כלכליים בין ישראלים לפלסטינים. אני מעדיף לקרוא לזה קשרים כלכליים בין בני אדם".
שטיוב, שמקשיב לשיחה מאחורי הקופה, מעריך שקונים ישראלים מהווים כ-90% מהקליינטורה שלו. הוא אומר שהפגיעה בעזון הסמוכה אומנם גרמה למספר הישראלים לצנוח בחדות בשבועיים האחרונים, אבל מעריך שמהר מאוד העסקים יחזרו לסדרם. מבחינתו, הנזק העיקרי לביזנס הוא בכלל לא הטרור אלא השלמת הקטע החדש של כביש 55 שמאפשר לישראלים לעקוף את נבי אליאס לחלוטין ולא לחלוף על פני כל השלטים בעברית ברחוב הראשי של הכפר.
בחנות חומרי הבניין שמול המכולת אפשר לקבל מושג לא רע מדוע כל-כך משתלם לישראלים להצטייד בשטחים ולא בישראל. בעל החנות, מוראד אל חאליף, 39, מספר שלא מעט קבלנים מגיעים אליו ומעמיסים טנדרים שלמים בסחורה זולה מתוצרת ישראל. הוא מוכר מכל 18 ליטרים של צבע סופרקריל של טמבור ב-180 שקל לעומת לפחות 250 שקל שאותו צבע היה עולה לכם בכפר סבא. ניכר גם שהוא מרוצה ממחירי סולמות חמשת השלבים המתקפלים שלו: 90 שקל לעומת 150 ויותר מצדו השני של הקו הירוק. אל חאליף אומר שימי הקניות החזקים ביותר הם חמישי, שישי ושבת ומביע ביטחון בכך שאחרי שהישראלים ישתכנעו שהפיגוע האחרון הוא לא יותר מאנומליה ("מי שעשה את זה, זה ילד בן 15 שיש לו בעיות במשפחה"), הם יחזרו לעשות קניות בכפרים בהמוניהם.
גם עבד אל חאמזה מבית המסחר לאלומיניום מעיד שרוב הלקוחות שלו הם קבלנים ישראלים. "למה הם מגיעים אליי? בגלל המחיר. תראה את החלון מטר על מטר הזה. אני נותן אותו לקבלן ב-700 שקל ואצלכם הוא מוכר אותו ב-1,600. קילו אלומיניום אני מוכר ב-20 שקל. בישראל זה יעלה לכם 45 או אם זה של חברה יותר זולה, יעלה 27. זה הבדל רציני. אני גם עושה עבודות קבלנות בעצמי. אם אתה בונה בית, אני אעשה לך את זה ב-60-50 אלף שקל. קבלן ישראלי ייקח לך על אותו אלומיניום 100 אלף שקל.
"אני זוכר שפעם אחת קבלן ישראלי אחד הזמין אותי לעשות בשבילו גדר. הוא שילם לי אלף שקל ואמר לי לא להגיד לבעלת הבית כמה הוא נתן לי. בסוף יצא שדיברתי איתה ושמעתי ממנה כמה הוא לקח ממנה. 12 אלף שקל! אתה מבין?".
אחרי שאל חאמזה משכנע אותי שתוך שבועיים-שלושה יחזור היקף הסחר לרמות הרגילות של האזור משום שזה טוב לכולם והפחד של הישראלים ידעך, הוא מסמן לנער שנמצא מאחוריו להביא לנו קפה ושוטח את הפתרון שלו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. "תראה, מחרתיים יהיו אצלכם בחירות, אבל אנחנו יודעים שלא משנה מי תבחרו, לנו זה לא יעזור. כולם אותו הדבר. אם מישהו באמת היה רוצה להגיע להסכם, תאמין לי שאם הוא היה שם על השולחן שני קבלני בניין, הם היו סוגרים הסכם שלום בדקה. למה? כי רק הקבלנים שלכם מדברים עם ערבים ועובדים עם ערבים כל יום. נתניהו יודע מה יש בראש של ערבי? ברור שלא!".
"כמו שהקווקזים רגילים"
בשלב הזה, עלה במוחי הסבר אלטרנטיבי לשאלה איך זה שכל-כך הרבה ישראלים לא באמת מפחדים מהכניסה לכפרים. מכיוון שעדיין לא הצלחתי לפתח כישרון שמזכיר משהו מהיכולת הידועה של הפוליטיקאי הישראלי לסרב למופלטות במסגרת דילוגיו בליל המימונה מבלי להעליב איש, מצאתי את עצמי שותה עוד ועוד קפה עם כל מרואיין שפגשתי. אחרי שלושה-ארבעה ספלונים, כבר הייתי כל-כך מוצף בקפאין, שכל חשש שאולי היה לי קודם לכן התפוגג לחלוטין. בשלב מסוים הרגשתי שגם אם חוליית חמאס תרסס אותנו במפתיע, יש סיכוי לא רע שאצליח לחמוק מהכדורים כמו ניאו מהמטריקס. אולי זה מה שקורה לצרכן הישראלי במהלך בינג’ קניות שכזה בכפרי השומרון.
מה שבטוח זה שהלקוחות של הקצב עלי סוכר הם לא מרכי הלבב. הוא אומר שחצי מלקוחותיו הם ישראלים ומדגיש שרבים מהם קווקזים ובוכרים. למה זה משנה? ובכן, על-פי סוכר, הלקוחות שלו דורשים טריות ללא תחרות ובאים אליו כי רק אצלו הם יכולים לראות את הכבש, העז או העגל נשחטים ממש מולם, "כמו שהם רגילים מהבית". "רק אתמול שחטתי כבש שאיזה קווקזי הזמין", הוא מתפאר. "גם כשרות זו לא בעיה אצלי! אם אני יודע שיש לי הזמנה גדולה - ארבעה-חמישה לקוחות - אני מרים טלפון לרב שהוא חבר שלי משנים. הוא בא הנה ושוחט את החיות פה מול העיניים שלהם כמו שהם אוהבים".
כשאני שואל את סוכר איפה בדיוק מתבצעת השחיטה, הוא מצביע בחיוך לצד הימני של המשטח שבכניסה לאטליז. רק אז אני מבחין בערימה שעשויה מזנבות, פיסת גב, כמה לסתות, מצח וברך. "אנשים אומרים לי שאבא שלהם היה שוחט אצלם בתוך הבית או שהיה מביא אליהם שוחט הביתה. אלו לא אנשים שיסכימו לקנות בשר בסופר או בטיב טעם או אפילו בחינאווי או באבו חילווה", הוא קובע.
מה לגבי הפיגוע בעזון בסמוכה? סוכר אומר שהוא לא בטוח שהייתה לו השפעה על העסקים שלו, ומוציא את הפנקס שבו הוא רושם את סכומי הפדיון היומיים. בשבת שלפני הדקירה הסתכם הפדיון ב-14 אלף שקל ובשבת שאחריה ב-25 אלף. "מה שקרה בעזון פגע בכל האזור, אבל אני אוכל לדעת מה ההשפעה אצלי רק בסוף החודש כי אנחנו עכשיו גם בתקופה שלפני החג, אז יש עלייה שמגיעה מזה. באופן כללי, אני בטוח שגם מי שנפגע ממה שהיה, יחזור למצב הרגיל תוך כמה שבועות".
באזור אחר בפאתי הכפר אנחנו פוגשים את אופיר כהן בן 46 מההתנחלות עינב ואת סלאם דסוקי בן 52 מכפר בוקרא שבעומק הגדה. הם יושבים משני צדיו של שולחן עגול שעליו פזורים המון תכשיטים, בפתח חנות העתיקות החדשה של דסוקי - אדם עם טעם משובח ואהבה לקריסטלים מצ’כיה ומקלטי רדיו ישנים - ומנסים לתפור עסקה מורכבת, שבמסגרתה כהן יעביר לדסוקי תכשיטים שיישלחו לארה"ב, ויקבל בתמורה כסף או עתיקות. אני לא בטוח שהצלחתי לעקוב.
השניים עובדים יחד כבר שנתיים וחצי, נראים מיודדים מאוד ומצהירים שהם "ממש כמו משפחה". דסוקי מצהיר שלמרות המצב הפוליטי המורכב, ועל אף שכהן הוא מתנחל, הוא מסרב להיכנע לפוליטיקת הזהויות של המרחב. "לא אכפת לי אם אתה מוסלמי או יהודי או נוצרי. אני רואה מולי בן אדם, ואני חושב שיהודים שמכירים אותי יודעים שככה אני חושב, ושגם לא כל-כך מסוכן פה. מה יש לך לפחד פה? באמריקה כל חצי שעה שומעים על רצח ויריות - פה זה ככה?".
גם כהן לא נראה מוטרד במיוחד מהמצב. "התקשורת מעצימה מאוד כל תקרית כזו. העם הפשוט ניזון מהתקשורת ולכן הוא מפחד, אבל אני לא קורא עיתונים ולא שומע רדיו. מקסימום, מתעדכן פה ושם באינטרנט. אם אנשים יחיו כמוני, הם יראו שבעצם די רגוע פה". כשאני שואל אותו למי הוא מתכוון להצביע, הוא צוחק. "באפריל הצבעתי לליכוד, אבל הפעם אני מתכוון להצביע לש"ס. למה? ממש לא בגלל ביבי. פשוט כי אני עכשיו קם כל בוקר לסליחות, אז אמרתי לעצמי ‘למה אני צריך להסתכסך איתו שם למעלה?’. אז הכי טוב שאני אשים ש"ס".
"אני באמת לא מפחדת"
אנחנו ממשיכים מזרחה על כביש 55. הירוק המאובק והדהוי של סוף הקיץ משרה אווירה נוגה שרק מועצמת על-ידי העננים המאפירים שמעלינו. גם הכניסה לעזון לא מסייעת בהפגת המועקה. הכפר שצה"ל מתאר כבר שנים כעוין, מוקף מכל עבריו בגדרות תיל, ועמדת פילבוקס גדולה מתנשאת מעל המאחז הצבאי הממוקם על גבעה קטנה שצופה עליו. שלא כמו יוסף פרץ, אנחנו נאלצים לוותר על הכניסה. לא רק שכל הפלסטינים שפגשנו בדרך המליצו לנו שלא להיכנס לעזון, גם הביטוח שלנו סירב לכסות אותנו במקרה שנעשה זאת.
שני כפרים בהמשך הכביש, ממש אחרי אזור התעשייה של קרני שומרון, שוכן כפר פונדוק שכביש 55 עובר בטבורו. אנחנו נכנסים אליו, מחפשים מכוניות עם לוחיות זיהוי ישראליות, ומהר מאוד מבחינים במכונית לבנה ומעט חבוטה שמסובנת במרץ על-ידי פועל מזוקן וחסון.
בפינת ההמתנה שליד הסככה, מרחק של מטרים בודדים מ"מכולת השלום", אני מופתע לגלות דמות קטנה. מקרוב אנחנו מגלים שמדובר באביטל, עורכת דין בת 33 מקרני שומרון, שנראית קצת כמו "המתנחלת הסטריאוטיפית". יש לה שביס צבעוני על הראש, עיניים כחולות מאירות, ולרגליה סנדלי טבע שחוקים. היא בהיריון מתקדם, אם לחמישה ילדים, אבל נראה שאין גרם של פחד בגופה. בהמשך, היא גם מספרת לי שהיא לא חמושה אף שיש לה רישיון לנשק.
"אני רגילה לזה", היא צוחקת כשאני שואל אותה אם היא לא חוששת להיכנס לכפר בשביל לשטוף את האוטו המשפחתי תמורת 25 שקל. "תראה, רציונלית זה מעורר חששות, אבל רגשית אין בי פחד. לא תראה נשים אחרות מסתובבות פה לבד, וחברות שלי מהיישוב אומרות לי שיש לי ילדים ושאני לא נורמלית. אני מבינה את הביקורת, אבל תראה, גדלתי פה בקרני שומרון, ואני מכירה ערבים מגיל ממש צעיר כי אמא שלי אדריכלית והיא תמיד עבדה עם קבלנים ערבים שהיו באים אלינו הביתה.
"להורים שלי תמיד היו קשרי ידידות עם ערבים וחינכו אותי להסתכל עליהם כבני אדם. אני יודעת שיש פער בין תחושת הנוחות שלי לבין הביטחון כי תמיד יש איפשהו את הבן אדם שמתכנן את הפיגוע הבא, אבל אני באמת לא מפחדת. פה, בפונדוק, אני גם מרגישה ביטחון כי זה כפר שבנוי על הכביש ויש בו מסחר יומיומי עם היישובים באזור. לעזון לא הייתי נכנסת".
כשהשיחה מגיעה לפערי המחירים שגורמים ליהודים לעשות קניות אצל הפלסטינים ולשים בצד את הפוליטיקה, שוב קל להבין מדוע הרעיון של "שלום כלכלי" כל-כך קוסם לישראלים. "פערי המחיר בין הקניות פה לקניות בארץ הם דרמטיים", אומרת אביטל. "בנינו בית לפני שנה וחצי ואת כל הנגרות עשינו פה. שולחן שבת גדול עם שמונה כיסאות שיפצו לנו, ובנו שני ארונות, ואת המיטות של הילדים, ושיפצו עוד שתי מיטות, ועשו מדפים מרחפים ועוד כמה דברים. הכול ביחד עלה פחות מ-3,000 שקל, והנגר גם הביא לנו שולחן לסלון כמתנה. אם הייתי עושה את זה בארץ, זה היה עולה לי לפחות 10,000 שקל. פרגולה שבנינו עלתה לנו פה אלף שקל. בארץ היא הייתה עולה כמה אלפים".
רק כשאני שואל את אביטל לשם משפחתה ומברר אם היא תסכים להצטלם, מתגלה שבכל זאת יש משהו שמפחיד אותה: חמה וחמותה, שאותם היא מגדירה בחיוך כ"עירוניסטים מיבנה".
"אני לא רוצה להסתכסך איתם", היא צוחקת, "הם כל הזמן אומרים לנו להיזהר ולא להיות שאננים. מבחינתם, השטחים זה משהו זר שהם מכירים מדיווחים על פיגועים בטלוויזיה. יכול להיות פיגוע בדרום בנימין במרחק של שעה וחצי מפה, ומבחינתם זה כמו פיגוע ליד הבית שלנו. עדיף שלא יראו תמונה שלי בעיתון".
הכתבה פורסמה במקור באתר גלובס