"הדירה מושלמת, באמת, אתם תהנו כאן ממש. בחיים לא היינו עוזבים אבל יש את התמ"א הצמוד הזה, לא בא לי שהילדים שלנו יהיו עם כל הבוץ והאבק כל היום"
רגע, והילדים שלי? עמדתי בפתח הדירה המועמדת להשכרה ולצידי שני הבנים שלי, בני שש ושלוש, שהצטרפו אליי לעוד אחר צהריים של חיפושים בגבעתיים. האם תמורת 5,300 שקל לחודש הם כן יכולים לגור בצמוד לתמ"א הבוצי והמאובק?
הדירה הזאת פורסמה מחדש יומיים אחר כך באחת מהקבוצות בפייסבוק, הוריד מאתיים שקל. אחר כך היא נעלמה, בטח נחטפה על ידי שוכר או משפחה. באמת דירה מקסימה, כל עוד לא נמצאים בבית אף פעם, וכשכן אז לא פותחים חלונות. ככה זה, שוק חופשי, ביקוש והיצע. אם אתה צריך קורת גג אתה בסוף תתפשר על כל דבר. אם יש לך אחת, אתה תמקסם את הרווח ממנה ככל הניתן.
"אנחנו משאירים חדר אחד נעול לציוד שלנו. זה חדר שאסור לשוכרים להשתמש בו. אבל יתר הדירה שלכם, ברור"
כשאתה מחפש דירה, תחושת הקורבנות היא בלתי נמנעת. העולם נחלק לאנשים שיש להם אחת ולאלו שלא. פתאום כולנו סוציאליסטים, זועקים את מצוקת הפרולטריון באחת מקבוצות ה"דירות מפה לאוזן". הנשק שלנו הוא תגובות לפוסטים ב"דירות שמדכאות אותי" ונאצות לבעלי "דירת חדר" בתל אביב, שהיא למעשה מרפסת של 10 מ"ר ששמו עליה פרקט.
מחפשי דירה הם אנשים עם ראיית מנהרה. עדר של שבורים שהדבר היחידי שהם רואים זה נדל"ן. מיקום. תאריך כניסה. מ"ר. מרפסת. מחיר? בפרטי. אם המחיר בפרטי, זה אומר שמישהו מנסה לעשות לכם סיבוב על התחת. מחיר הוגן תמיד יהיה פומבי. אנשים לומדים את השפה די מהר, הם משלמים ברגליים. פעם אחת הם ילכו לראות דירה שהוגדרה כ"מתוקה" ויגלו שהיא קטנה מדי, אחרי זה הם כבר ידעו. הם ידעו גם ש"אנרגיות טובות" זה לא משופצת וש"לא למפונקים" זאת חורבה. "לא למפונקים", כי "דירה שתקחו כי אתם במצב קצה ונקשתם בקרקעית, אתם לא מכבדים את עצמכם ומהמקום הזה החיים שלכם יוכלו רק להתרומם" היה ארוך מדי.
"אני אצטרך שני ערבים, צילום תעודת זהות, חמישה תלושי משכורת אחרונים, ואת הטלפון של בעלי הדירה הקודמים שלך"
אני שוכרת דירות בתל אביב כבר עשרים שנים. בדירה האחרונה גרתי שש שנים וילדתי בה שני ילדים. הייתי נשארת אבל בעלת הדירה רצתה להכניס אליה נכד. לגיטימי, מה ששלה שלה. אז עברתי לגבעתיים, כמו כולם, או כמו כל מי שהוא לא נכד. המסלול הבורגני הרגיל שבסופו עיר לוויין מתוקה עם בתי ספר טובים ומספיק משלוחי מזון כדי שלא תרגיש מת.
שלושה חודשים חיפשתי דירה. והתקופה הזאת – אם להרשות לעצמי קצת דרמה - הרגה אותי. עוד לא התאוששתי. אני מרגישה שפופה, נמכתי בכמה סנטימטרים, הערך העצמי שלי נסדק. אפשר לחטוף פוסט טראומה מחיפושי דירה? כנראה שלא. אבל אפשר לקחת רגע ולתת לעצמנו להרגיש מושפלים ומעורערים משלושה חודשים של אכזבות, של ריג'קטים, של סטרס, של יחס מסריח, של "מותנה בקניית הספה המגעילה שלי" ושל קבלת התחושה שעושים לך טובה ושאתה לא לגמרי, לא עד הסוף בן אדם? מותר?
"אנחנו רוצים מראש צ'ק לחודש ראשון, אחרון, עשרת אלפים במזומן ושני ערבים לשטר חוב. זה ביטוח בשבילנו, שלא יהרסו את הנכס"
מעולם לא איחרתי בתשלום שכר דירה או חשבונות, אף פעם לא חזר לי צ'ק, אף פעם לא השארתי אחרי דירה עם נזק, גם לא סתם מלוכלכת. אני מרוויחה סבבה, יש לי גב מההורים, אין לי כסף מיותר בעו"ש. אין לי עשרים ושתיים אלף שקל נזילים לפקדונות, שזה חודש ראשון, אחרון ועשרת אלפים במזומן. מהר מאוד זאת התגלתה כבעיה, אבל אין מה לעשות, הם רק דואגים שלא יהרסו להם את הנכס.
הנכס: דירת ירושה מתפוררת של סבתא ברחוב צידי סמוך לכצנלסון, שממנה הם מסירים אחריות על כל קלקול או נזק. לא משופצת, מרצפות סומסום, כתמים שחורים במקלחת, תריסים עם שלבים חסרים. מה אהרוס פה? מה יש להרוס פה? ובכלל, כמה שוכרי דירה כבר התייחסו לדירה שהם שוכרים – במחיר גבוה, לרוב – שבה הם חיים, כאילו הייתה חדר מלון בקפריסין? יש שוכרים גרועים, ברור, יש מאחרים, מתנחלים, מלוכלכים, הורסים. אבל כמה?
"השוכר יהיה אחראי לכל התיקונים בדירה, לרבות מזגנים, כיריים וחשמל"
ואולי זאת אני? אני שואלת באמת, לכולם יש בעו"ש עשרים ושניים אלף שקלים נזילים? להעביר ככה לבעלי דירה שאתה רוצה לגור בה? ברגע זה? אולי זאת ההתנהלות הכלכלית שלי בשלושים ושבע השנים האחרונות בעולם? או שעל זה אנשים שוברים חסכונות? הפתרון לא בא מתוכי: בסוף מצאתי דירה שלא אילצה אותי לשבור חיסכון. לא ביקשו חודש ראשון ואחרון, גם לא עשרת אלפים במזומן. איך בעליה יתמודדו עם האפשרות שאהרוס את הדירה? התשובה פשוטה – אני לא אהרוס אותה. ממש כמו 99% מהשוכרים המעולים האחרים שאין להם עשרים ושתיים אלף נזילים בבנק.
ומה עם האחוז הבודד שכן? תשמעו, בעלי דירה יקרים – אלו החיים. אתם לא תהיו מכוסים עד הסוף, לא ביחסים, לא בעבודה, לא בבריאות, לא בדיירים. וכן, מצחיק קצת להשתמש במילים כמו "אמון" בזוגיות מתעללת כמו שלנו, אבל כל חתימה על חוזה, לא משנה כמה ערבונות ופקדונות לקחתם, היא קצת קפיצת אמון. מי שידפוק אתכם ידפוק עם כל הערבונות בעולם, ומי שלא לא. ושתדעו שגם לי חשוב להרגיש ביטחון, גם אני הייתי שמחה לערבונות לכך שלא תהרסו לי את החיים. רוצים המלצות עליי? מה עם המלצות עליכם? אולי גם אני אבקש את הטלפון של הדיירים הקודמים שלכם, כדי לוודא שאין קלקולים נסתרים שאתם לא חלאות וקרציות?
היו רגעים שחשבתי גם שהחד הוריות שלי היא עניין. שאנשים מפחדים – משכורת אחת, ילדים, אישה לבד. זאת אפשרות. אולי אנשים מרגישים שמשק בית של שני הורים הוא יותר יציב כלכלית. ובכלל, שתי משכורות עדיפות על אחת, לך תתווכח עם מתמטיקה. ואולי הם גם לא יודו בזה בפני עצמם כי הם בסך הכל נאורים ומקבלים - אבל יהיו יותר שאלות, הם יקשו טיפה יותר, ידרשו פחות מאחרים שהגיעו בזוג. אני לא יודעת, אני רוצה להאמין שלא. גבעתיים נחשבת לבירת החד הוריות והגרושות, לא? וכולן מוצאות דירה בסוף. גם אני מצאתי.
"אני משכיר מתחשב, אבל אין לי ברירה אלא להעלות, זה בגלל המס דירה שלישית"
היו לי בעלי דירות מקסימים והגונים לאורך השנים, היו לי גם בעלי דירה איומים. גם המשפחה שלי משכירה דירה – לאותו אדם, כבר די הרבה שנים. הם כמעט ולא העלו לו את שכר הדירה, כי שוכר טוב שווה יותר מעוד אלפיים שקל בשנה. אבל המשכירים הכי גרועים שפגשתי היו אלו שהיו בטוחים שהם אנשים נהדרים ובפועל היו מחרידים. שהתחילו כל שיחה בהתנצלות והתרפסות, ואז העלו את שכר הדירה באלף שקלים. שדיברו מקסים, אבל לא אישרו אף הצעת מחיר של בעל מקצוע לתיקון המזגן בדירה, במשך חודש. חודש אוגוסט. אני לא יכולה שלא להיזכר בהם ולמלמל, אוטומטית - פסיכופתים, קמצנים, חלאות, חזירים, בהמות, עיוורים, אנוכיים, לא אנושיים, שיישרף לכם, שיבוטל לכם התמ"א, שיצוץ לכם בולען, שתהיה רעידת אדמה שבע בסולם ריכטר ובול על הבית שלכם ועל זה שאתם גרים בו כרגע. אמן שתחפשו דירה לנצח.
סליחה, נרגעתי. יש בי חלק שנוזף בעצמי, חלק שהוא כל הטוקבקים שיהיו לטור הזה: יאללה יא מפונקת, זה שוק חופשי, ביקוש והיצע, לא רוצה אל תקחי מה את מתבכיינת? אבל יש גם את החלק השני, והוא אומר שדי כבר, שהשוק החופשי יכול ללכת לחפש, שזה לא בסדר מה שקורה פה, שמשהו לא עובד, שיש פה גם עניין של כבוד האדם. אז אני בעד רגולציה, פיקוח על המחיר, אני בעד התערבות, אני בעד שכל אדם ששוכר דירה יוכל להישאר בה במחיר שנקבע מראש או בעלייה מתונה בלבד, אני בעד חוזים ארוכים, אני בעד חוקים סדורים שכן, כנראה יורידו קצת את הרווחים של בעלי הדירות, אבל עדיין יגנו עליהם. אני בעד הגבלת אנשים שצריכים חוקים מפורשים כדי לזכור להיות גם בני אדם.
(להיכנס למושכר בימי שישי לארח משפחה קרובה שמגיעה מחו"ל)
אני רגילה לחיות בשכירות. לדעת שכלום לא לתמיד, שעיצוב זה במסגרת דברים שאפשר לקחת איתי אחר כך, שאין לי פה קירות לשבור. שתמיד יכול להיות נכד או בן של הבעלים שירצו להכניס במקומי, שעלול להיות תמ"א, שאולי ירצו למכור את הדירה, שעדיף שיהיה במגירה מסקינטייפ. מהחומים הגדולים האלה, שטובים לארגזים. אני יודעת איזה ארגזים עדיפים, איך לארוז מהר, איך לא לאגור. העולם עבר למינימליזם ולקיימות, כולם "מקנמרים". אנחנו, שוכרי הדירות, היינו שם קודם. כל שלוש או ארבע שנים אנחנו עוברים מיון, זריקה, אריזה. ריסטארט. החיים שלנו ייכנסו בשישים מ"ר ובתשעים מ"ר. אנחנו גמישים, נטמעים, אופטימיים. כל מעבר יכול להיות גם התחלה חדשה ומרגשת, כל קפה שכונתי יכול להיות הקפה שלנו.
אבל לפעמים נשבר הזין. זה יכול לקרות בגיל שלושים וחמש או ארבעים, אחרי שנתיים בדירה או אחרי שש. כי אנחנו כבר כאן, והסתדרנו, ויש לנו חברים וגנים ובתי ספר ואוטובוס לעבודה. תנו לנו להישאר, מה אכפת לכם? אז לא תעלו את המחיר השנה, מה כבר יקרה? מה זה כבר בשבילכם? בואו ננסה לגרום לזה לעבוד.
אנשים אומרים שלא כלכלי לקנות דירה. שגם אם היינו יכולים, זה לא שווה. בגלל המחיר, בגלל הריבית, הם יציגו חישובים על כמה שזה יותר כלכלי ומשתלם לגור בשכירות כל החיים מאשר לקנות דירה בישראל. הם טועים. אם יש משהו שלמדתי מחיפוש הדירה האחרון, זה שבהינתן אפשרות, אדם צריך לעשות הכל על מנת לגור בדירה משל עצמו. הכל. וזה לא החישוב הכלכלי הקר, אלא סיבות אחרות לגמרי, רגשיות. כדי לא להיות תלוי בגחמות של אנשים, כדי לא לחוש את חוסר הביטחון המזדחל כל שנה מחדש לקראת החידוש. לא להיווכח, בכל סיבוב חיפושים, כמה אתה בעצם כלום. כדי לדעת שיש מקום אחד בעולם הזה שממנו אי אפשר להוציא אותך, להעלות לך, לבטל אותך ולקחת ממך.