עשרים שנה חלפו מאז חיבר הגורל העיוור בין יהודה וקסמן, אביו של החייל החטוף נחשון וקסמן ז"ל, לבין מתי פורז, אמו של סרן ניר פורז ז"ל, המחלץ. רק אחרי שני עשורים הם אוזרים אומץ להגיע לראשונה אל הבית ההוא בביר נבאללה שבו הזמן עצר מלכת - מגיעים לראות מקרוב את המקום ששינה את חייהם לעד.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ההתמודדות עם המוות לא זרה למתי. כשבנה ניר היה בן שנתיים בסך הכל, אביו,מעוז, טייס קרב, נפל במלחמת יום הכיפורים. "אני כבר משלימה עם הדברים 40 שנה קודם, כשאבא של ניר נהרג", היא אומרת. "עם זה הייתי צריכה להתמודד ואחר כך צריך היה להתמודד עם הסיפור של ניר".
לשכול שמאחד בין מתי לבין יהודה יש שותפים. בחצר הבית הם פוגשים את ליאור ואת א' - חבריו של ניר פורז, לוחמי סיירת מטכ"ל שפרצו עמו בניסיון לשחרר את נחשון. ברגע אחד הם חוזרים ללילה המר ההוא באוקטובר 1994.
"אני זוכר אותו נופל ועוד מנסה לקום"
הכוח זחל אל הבית כשהוא מנצל את הטרסות שמסביב והצליח להגיע אל קירות מהבית מבלי שיתגלה. "הכל פה היה תריסים מוגפים", משחזר רס"ן א', לוחם בסיירת מטכ"ל שנפצע בניסיון החילוץ. "אנחנו בטוחים ששומעים את הדופק שלנו, את הנשימות שלנו מעבר לקיר. 20 ס"מ של בלוק - זה מה שהפריד בעצם בין ניר לבין נחשון".
הצוות שפרץ בדלת הראשית טיפס במעלה המדרגות. במקביל פרץ כוח שני פנימה דרך המטבח והמסדרון. "כל החדר אפוף עשן, לא רואים כלום בגלל הפיצוץ", מספר א' למתי. "ניר רץ לאורך הקיר ובשלב הזה נפתחת אש והוא לא יכול להיכנס פנימה לחדר, כי הכדורים כבר פוגעים בו. עם התנופה שלו אני זוכר אותו נופל ועוד מנסה לקום".
ניר נפצע אנושות. הוא פונה תחת אש אל מחוץ לבית לקבלת טיפול, אך שם נקבע מותו. בינתיים נתקלו חבריו בדלת סגורה, ומאחוריה נמצאו נחשון ושניים מחוטפיו. תוך כדי ירי ניהל אחד מהם דו שיח עם הלוחמים.
"פתאום הוא צועק מבפנים: 'תלכו מפה, אם לא אני אהרוג את החייל'", אומר אל"מ (מיל') ליאור לוטן, שפיקד על אחד הכוחות בניסיון החילוץ. "זה היה כמו מים במדבר, כי נחשון בחיים. למרות שעברו מספר דקות, הוא בחיים. אני צועק לו: 'פתח את הדלת, תביא את החייל, אנחנו לא נעשה לך כלום', והוא צועק בחזרה: 'אני כבר הרגתי את החייל'".
"מה שנשאר לי זה רק לדמיין"
"יורם (יה-יה) יאיר הגיע אלינו. הוא נכנס, היה חיוור", נזכר יהודה בלילה ההוא. "הוא אמר 'עשינו פעולה צבאית ונכשלנו'. הילדים התפזרו לחדרים שלהם, אשתי אסתר התמוטטה. גם אני נכנסתי לחדר ובכיתי". מתי, אמו של סרן ניר פורז, מתקשה לשחזר את הרגע שבו קיבלה את הבשורה. "אני לא יכולה לחזור לזה, פשוט לא יכולה", היא אומרת. "שמעתי את הצעדים בשביל הביתה, כבר ידעתי שזאת לא הודעה טובה".
כבר עשרים שנים שהבית הזה עומד בשיממונו, אפוף בתחושת מוות, מקל לדמיין את הקרב שהתרחש בו. אביו של נחשון, יהודה, מסתובב דקות ארוכות בחדר המפויח. הוא מלטף את האבנים, נובר במה שנותר על הרצפה, מחפש עדויות שיאירו לו את הרגעים האחרונים של בנו. "נחשון היה קשור ושמע שבאים להציל אותו", הוא אומר. "אני בטוח שהייתה לו תקווה שהוא ייצא, אבל אלוקים אמר לא. התפללנו, ביקשנו. לפעמים אלוקים אומר לא".
לשאלה כיצד מתמודדים עם אובדן כפול של בעל ושל בן, אין למתי תשובה. "לא עושים את זה, חיים", היא אומרת. "כל אחד שואל את עצמו כשזה קורה לו - למה דווקא הוא? אני דווקא, יצאתי בגורל. יצאתי בקלפים לא טוב, מה אני אעשה. אני עומדת פה ויש לי הרגשה כאילו שעוד מעט מישהו כאן ייכנס. זה נורא מוזר. אני רואה אותו, מדמיינת לי. מה שנשאר לי זה רק לדמיין, אז אני מדמיינת".