כולנו זוכרים את המאבק המתוקשר שניהלו לפני שבע שנים לוחמי השייטת שצללו בקישון. אז, לאחר תמיכה ציבורית מקיר לקיר ועיסוק תקשורתי נרחב, החליטה ועדה בה היה חבר השופט לשעבר מאיר שמגר, כי למחלת הסרטן בה לקו יש קשר ישיר לצלילות בקישון.
היום, ישנה קבוצה אחרת של "אנשי הדממה", שהחליטה לאחר שרבים מהלוחמים לשעבר חלו במחלות קשות אחרות כמו ניוון שרירים ופרקינסון, לתבוע אף הם פיצויים ממערכת הביטחון. וטוענים כי גם המחלות שלהם, נגרמו כתוצאה מהצלילות בקישון.
מנחם קורן, שירת במשך כ-15 שנים בצה"ל, כיום הוא סובל מפרקינסון וגידולים באיבריו הפנימיים. הוא נאלץ להגיע שלוש פעמים בחודש למרפאה, שבה מוזרמים לגופו חומרים מרדימים כדי להפיג את הכאב הרב ממנו הוא סובל, "אני לא יכול לכתוב, לא יכול לאחוז כלים". בנוסף לביקורים במרפאה, מנחם לוקח 810 כדורים בחודש כדי שיוכל לתפקד באופן מינימלי. בשנים האחרונות התגלו בגופו כמות גדולה של חומרים כימיים ורדיואקטיביים, כמות שיכולה לגרום למוות לכל אדם.
אין ספק שהחומרים הכימיים חדרו לגופו של קורן בעקבות הצלילות בקישון, אבל מערכת הביטחון, שהכירה באחריותה למחלות הצוללים, לא מכירה במחלותיהם של אלה שצללו לפני שנת 1975, ואינם חולים בסרטן, אלא במחלות קשות אחרות.
"משרד הביטחון רוצה שנמות"
לאבי זוהר, תא"ל במילואים בן 72, שפיקד ולחם בכל מלחמות ישראל, היו חיים תוססים ומלאים. גם לאחר השירות הצבאי הארוך הפך לימים למנכ"ל מד"א, עד שלפני ארבע שנים גילו הרופאים את סרטן הלימפומה.
"חטפו את זה אנשים שנראו תמיד בשיא הבריאות", מספר זוהר, "אנשים שהלכו לעולמם, וחבר'ה שכל הזמן בטיפולים". זוהר, כמו כל שאר פקודיו, רשם מאות שעות צלילה בקישון, בחלק הכי מזוהם שבו. כל החיילים שצללו איתו הוכרו כנכי צה"ל, אך הוא לא. "מישהו במערכת הביטחון מתחכם איתנו, אני נחשפתי יותר מכולם ואף אחד לא מכיר בי", הוא טוען.
לזוהר לקחו שנתיים להתלונן, האיש הלחם לצד מופז, ברק ווילנאי, פתאום הרגיש נבוך. עכשיו הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי המשרד עליו מופקדים ברק ווילנאי, "הם רוצים שנמות, נעלם מהמפה ופשוט נפסיק להוות בעיה למערכת, הם רק רוצים להגיע לסלון האווירי בפריז ולישון במלונות יוקרה".
השלושה מסכמים ואומרים שהם יילכו עד הסוף, "הסוף שלנו ידוע מראש, למדנו בצבא לא לוותר וכך נעשה, אנחנו רק רוצים שמישהו ייקח אחריות".
תגובת משרד הביטחון:
"ועדת שמגר קבעה כי הקישון הזדהם עם השנים, ולכן הוחלט לקבוע את שנת 1975 כשנת חיתוך.
מי שצלל לפני שנה זו נבחן באופן פרטני, ונדרשת הוכחת הקשר הסיבתי בין הצלילה לבין המחלה הממארת. בנושא הסוגיות הנוספות שעולות בכתבה, העניין נמצא בברור בערכאות משפטיות".