הם ישבו בשורה הראשונה מצד שמאל, ממתינים בשקט לתורם לעלות לבמה, מקשיבים לנאומים של הנשיא וראש ההמשלה. כשריבלין דיבר על האומץ, ראיתי איך הידקו את אחיזת הידיים על הרגל. כשראש הממשלה סיפר על ההחלטה לשלוח אותם ללב טהרן - סובבה אחת מהן, עם שיער חום ארוך, את ראשה לעבר האיש הגבוה שישב לידה, עיניהם נפגשו והיא חייכה. שפתיה לחשו לו: "זה אנחנו", והוא, עם שיער שופע ובלורית משוכה לאחור, חייך, שם את ידו על כף ידה ולחץ חזק. עמדתי מטר מהם, מאנשי המוסד שהביאו את ארכיון הגרעין של אירן.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
הסתכלתי עליהם ועליהן, אנשי מבצעים, לוחמים ולוחמות, אנשי טכנולוגיה, שהיו שותפים למבצע נועז, יצירתי, מותח, שבהרבה תושייה ואומץ הסתיים בהצלחה. הם נראים כל כך "רגילים". ובכל זאת, אי אפשר שלא לחשוב איפה הם היו ומה הם עשו, איך סיכנו את עצמם עבור כולנו, בבית בטח יש להם ילדים.
שישה אנשים עולים לבימת הטקס: ארבעה גברים ושתי נשים, בגילאי 35-45. הגברים לובשים מכנס שחור וחולצה לבנה, הנשים בחליפה מחויטת אלגנטית , תכשיט קטן, טבעת. הרבה איפוק - אבל רואים גם את ההתרגשות שעל פניהם. אחד אחרי השנייה הם חולפים על פני הנשיא, ראש הממשלה והרמטכ"ל ולוחצים את ידיהם, מקבלים את מדליית הפרס, עוד מבט אחד והם חוזרים למקומם. הקהל הקטן מוחה כפיים.
מפקד המבצע, בחור נמוך קומה ושקט, נראה המבוגר מכולם. בלוריתו אפורה והוא ישב בקצה השורה. הוא החזיק בידיו את התעודה שזה עתה קיבל וקרא את המילים הכתובות, קרא בריכוז וחייך. הוא נראה הכי מופנם מכולם. מאוחר יותר יספר לי ראש המוסד יוסי כהן ש"הבחור הזה, הוא האיש הכי אמיץ שיש לי". לא פעם ראשונה שהוא כאן, בבית הנשיא, מסתבר. הוא כבר קיבל את פרס ביטחון ישראל על מבצע בו היה שותף לפני מספר שנים: "פרס אישי על ביצוע יוצא דופן", אמר, ולא הוסיף עוד.
מעטים זוכים לראות את מה שאני ראיתי אמש בבית הנשיא. הצנזורה אינה מאפשרת להביא לציבור את הרגעים החשובים והמרגשים מטקס הענקת פרסי ביטחון ישראל: מתי מעט של אנשים שעשו דברים ייחודיים באומץ, בתעוזה, ביצירתיות, בנחישות ובעזרת רעיונות טכנולוגיים פורצי דרך. בלי קלישאות - אזרחי ישראל חייבים להם המון.
הם אלה שפועלים בשקט ובצנעה מאחורי הקלעים למען ביטחון ישראל, ממש כך, ומבטיחים את ביטחוננו. אנשי השב"כ, נשים וגברים שפיתחו מערכת טכנולוגית שמצליחה לסכל פיגועים, אנשי רפא"ל וחיל האוויר שפיתחו פצצה חכמה איתה תוקף חיל האוויר בסוריה וקצינים מאמ"ן, חיל ההנדסה ואגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה שגילו, חשפו והשמידו את מנהרות חיזבאללה.
שירת התקווה וראשי המדינה עוזבים. ראש המוסד מכנס בפינת הדשא את השישייה שלו. אחד אחד הוא מחבק אותם, אני מתקרב ומביט בהם. זו לא רק לחיצת יד, זה חיבוק אמיתי ארוך של מי שיודע מה הם עברו, מה הם עשו. הוא זה ששלח אותם, האמין בהם וידע שישובו. בחפ"ק המוסד בזמן המבצע הוא צפה בזמן אמת בכל צעד, בכל מהלך, והיה שותף לדרמה ולמתח, עד שכולם, בשן ועין, יצאו מאירן עם הארכיון בידם.
"כל הכבוד לכם, אתם ראויים לכך", אמר להם. בני משפחה לא היו כאן. לא בטוח שהם יודעים בדיוק מה אבא או אמא, הבעל או האישה, עושים. הצעיר מכולם, מזוקן, צחק: "אשתי בטוחה שאני בעוד יום משעמם במשרד". זו הייתה גם הפעם היחידה שהבחורה הבלונדינית צחקה. "הם נראים שקטים, נחמדים", אמרתי לראש המוסד. "הכל אתה יכול להגיד עליהם - נחמדים הם לא", צחק וקרץ לי. ומפקד המבצע העיר בשקט: "לא חשבתי אחרי המבצע הקודם שיהיה לי עוד פיק כזה של ריגוש בחיים". אז מותר לרגע אחד לעצור ולהיות גאים.