הצו מגיע - וברגע אחד שגרת החיים שלהן משתנה והן שוב על מדים. אחת עובדת בתקשורת, אחרת סיימה לימודי רפואה והשלישית מועסקת כחוקרת במעבדה - אבל מה שמשותף לכולן הוא שברגע שצה"ל קורא, הן מתייצבות. שלוש חיילות מילואים מספרות איך הן מתמודדות עם שבירת השגרה, מה התגובות שהן מקבלות ולא פחות חשוב: האם הן נהנות? המילואימניקיות מדברות.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
רס"ר צליל מידן, בת 28 ממעגן מיכאל, סיימה לימודי רפואה משלימה לבעלי חיים. היא התגייסה באוגוסט 2008 לתפקיד לוחמת תותחנים ומאז שנת 2011 היא בשירות מילואים פעיל של בערך 20 ימים בשנה. בעת שירותה בשנת 2010 אף קיבלה אות הצטיינות מנשיא המדינה. בשירות המילואים האחרון שלה היא נשלחה לקו הרודיון בגזרת אזור יהודה ושומרון.
"אנחנו עושים מילואים בערך פעם בשנה", מספרת רס"ר מידן. "יש פה סיורים, הגנה על הגזרה, מעצרים, חיפוש אמל"ח. נוסעים פה על הציר, רק לאחרונה היו פה זריקות אבנים. כל יום יכול לקרות משהו אחר, חמור יותר או פחות שעלול לסכן את התושבים באזור - ואנחנו פה כדי למנוע או לסכל". על האווירה ועל המעבר החד משגרת החיים לשירות בצה"ל היא אומרת: "בסך הכל אני מאוד אוהבת את החבר'ה פה. זו יציאה מהרגיל וזה נחמד לגוון מדי פעם, אני נהנית פה".
רס"ל תום שוורץ, בת 29 מיפו, היא מחלצת ופראמדיקית ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף מ-2010. בסדיר שירתה כפרמדיקית ויצאה למשלחת הסיוע להאיטי לאחר רעידת האדמה ההרסנית שהכתה במדינה שבקריביים. היא עובדת במעבדה באוניברסיטת תל אביב בתור חוקרת מיקרואורגניזמים.
"זה קצת תקוע, כשאתה בחיים אזרחיים ועושה דברים באזרחות ואז פשוט להיות מונחתת שוב בצבא, עם מדים ועם הכל", היא מסבירה. "אני עובדת במעבדה באוניברסיטה והפרופסור שלי, שולחים לי את הזימון והוא צריך להתמודד עם זה. הוא מתבדח ואומר לי 'טוב, בסדר, תלכי'".
סגן (במיל) שולי דובינר בת 23 ממבשרת ציון התגייסה כמדריכת הנדסה קרבית ולאחר קורס קצינים שובצה כקצינה מבצעית של גדוד 13 בגולני. במילואים היא משמשת כקצינת המבצעים של החטיבה הצפונית בעזה. ביום יום, היא עובדת בארכיון מערכת החדשות. "בעיניי, אין הבדל בין הצו שקיבלתי בגיל 18 לבין הצו שקיבלתי לפני יומיים", היא מדגישה את המחויבות הגדולה לתפקידה.