אחרי שעמוס לוינברג, קצין המודיעין שנשבה בידי הסורים במלחמת יום הכיפורים, התייצב לראשונה בפני המצלמה וסיפר את סיפורו ב"אולפן שישי", היום (ראשון) נחשפת לראשונה הגרסה שסיפק במלאות 20 שנה למלחמה. דבריו של לוינברג תועדו בסרט שהפיקה יחידת 8200 של חיל המודיעין לכבוד המאורע בשנת 93', כשהמראיין הוא הסופר דויד גרוסמן, ששירת בעברו כקב"ר ביחידה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
לוינברג סיפר על ההכנות ליום הכיפורים, על רקע המתיחות באזור מוצב החרמון שאליו נשלח. "הועלתי לחרמון כשהייתי בבית", שחזר. "לקחתי מחזור, נעלי התעמלות ונר נשמה. אמרו לי שהכול בסדר במוצב, פרט לכך שיש הרעשה ארטילרית. ריכזתי את כולם באולם המרכזי. אני מחכה שזה יעבור ולקוות לטוב, כדי שמחר בבוקר עם אור ראשון שהכול יהיה מאחורינו".
לוינברג תיאר את המצב הנפשי שבו היה לאחר שנחטף בידי הסורים, אותו מצב שלדבריו הוביל אותו לחשוף את הסודות הגדולים של המודיעין הישראלי. "הייתי במצב של ישות בתוך חידלון", אמר. "המונח הפסיכולוגי שמתאר את זה נקרא 'זומבי', שאתה כזה נחום-תקום. אתה לא יודע אם אתה חי כשאתה מת או שאתה מת כשאתה חי. אתה לא יודע אם אתה בכלל קיים, או בכלל פרסונה. אתה לא יודע מי אתה ואתה בכלל לא יודע מה אתה".
"ההרגשה הייתה שבאמת נכנסתי לאיזה חלל, לאיזה ואקום", הוסיף. "הפעולה של בניית השאלות והחקירות הבנתה תחושה שבכל פעם נתלש ממני איזשהו דף מיומן או איזה פרק מספר, או איזשהו עלה או קטע חיים. המטרה היא להגיע באיזשהו יום או שלב לדף האחרון, שהוא בעצם הראשון ביותר ואז אני כבר אחוסל.
"מציאות נטולת רגשות"
לוינברג טען כי במהלך חקירתו בשבי, היה מודע לגודל הנזק שגרם בעת שמסר את המידע. יחד עם זאת לדבריו, הוא היה שרוי במצב נפשי קשה שגרם לו לשתף פעולה עם חוקריו. "זו ההרגשה איומה אבל זה כבר במציאות שאין בה רגשות", אמר. "אתה בוכה בכי שאין בו דמעות. זאת הייתה המציאות. אתה כבר פוסט-מציאותי. אתה בעצם מבכה את מותך, אבל אתה חי".
בסרט שהופק אז, טען לוינברג כי ספג עינויים בשבי. "לא סבלתי ממקסימום העינויים שאיממו עלי בהם כמו מכות חשמל. לא תלשו לי ציפורניים. אבל הייתי פעמיים בתוך גלגל. וזה הספיק".
"החרמון הפך לבסיס עונשין"
לוינברג ציין כי הוא מודע לעובדה שהפך לסמל לאחד הכשלונות של המלחמה ההיא, בעיקר בשל הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו. "אני מודע לטינה הגדולה, אבל יש הרבה מאוד שאלות שצריכות להישאל בייחוד אחרי 20 שנה וביתר תוקף", טען. "זה לא מה עמוס עשה בסוריה, אלא איך עמוס הגיע לחרמון. השאלות האלה לדעתי לא נשאלו מספיק. לדעתי, האנשים שאחראים על העלאתי לחרמון לא שילמו ולא נתנו את הדין".
"כמובן שהשאלה החשובה והגדולה היא 'מה קרה לקצין שנשבה, על מה הוא דיבר ולאילו נזקים הוא גרם'. ומה הוא דיבר ואיזה נזקים הוא הביא', אבל למה כל כך מקטינים את השאלה: 'איך העלו אותו לחרמון?'. הבעיה הייתה שאותי העלו לחרמון לא כדי להציל את החרמון, אלא גם להעניש אותי. למה את השאלה הזאת לא שואלים? או למה היא כל כך מתגמדת?".
"הבסיס הפך משום מה למושבת עונשין", קבע לוינברג. "במקום לשלח אנשים לבית סוהר, לכלא, העלו אנשים לחרמון ושם הם ריצו את תקופת עונשם. אתה יכול לעלות לשם לשבועיים שלושה ולא מחליפים אותך וזה בסדר. הם שכחו שדווקא לבסיס כזה מן הראוי שיישלחו את האנשים היותר בריאים בנפשם. אלו שיותר מחוסנים ויש להם מוראל גבוה מלכתחילה".