לפני שלוש שנים ניגש סרן הראל באר מגדוד מילואים של תותחנים בעוצבת כידון לאביו, רס"מ במילואים זורח ברורמן, בהצעה יוצאת דופן - לחזור לצבא ולהצטרף לגדוד של בנו כמתנדב. מאז מתאמנים השניים זה לצד זה, כשהבן מפקד על אביו. "כשהוא נותן פקודה ואומר 'אבא אני צריך ככה וככה', אנשים שלא מכירים אותנו מפנים את הראש בבלבול ולא מבינים מה קורה, אבל מהרגע שהתחלנו לעבוד יחד היה ברור שהוא המפקד ושאני אבא רק בשם", מבהיר ברורמן.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הסיפור התחיל כבר במלחמת לבנון השנייה, כשבאר נתקל במחסור בכוח אדם. "במלחמת לבנון השנייה ראינו שיש לנו שיירה של משאיות תחמושת שעובדת מסביב לשעון, 24/7 בלי לנוח", מתאר באר. "זו עבודה קשה בחום והנהגים נשחקים והגענו למצב שהיו חסרים לנו נהגים. ברגע שבצבא הבהירו לי שמחיילי הסדיר אני לא אקבל עוד נהגים, אמרתי לעצמי שנביא מתנדבים. מתנדבים באים עם המון מוטיבציה כי הם חוזרים לצבא מתוך אידאולוגיה. הם מוכנים לעבוד קשה אבל מצד שני הם אחראיים".
ברורמן סיים את שירות המילואים שלו בגיל 50 ובגיל 61, בנו הראל החליט שהוא יהיה המתנדב המושלם: "אבא שלי במקרה הזה היה מושלם לתפקיד, הוא גם נהג משא כבד, הוא גם חימושניק ככה שהוא אפילו יודע לתפעל את המשאיות בשטח אם יש בעיה".
למרות הרעיון יוצא הדופן, ברורמן מסביר כי לא היה צריך לחשוב פעמיים על ההצעה. "היה מרגש לקבל את ההזמנה. אמרתי ישר כן אבל הוא נתן לי הרצאה של שעה על כמה שזה הולך להיות קשה, אבל זה לא הפחיד אותי", הוא צוחק.
"ישבנו שנינו על בירה והסברתי לו שישנים בשטח, שאוכלים מנות קרב, שלא יוצאים הביתה גם אם צריכים אותו בעבודה", מספר באר. "הוא שאל שאלות ודיברנו על התנאים, על החום והקור. על מה המשימות כי אנחנו גדוד שמתאמן לפחות פעם בשנה, אבל הוא ישר נרתם למשימה".
"היום אבא כבר חלק מהחבר'ה"
באר וברורמן מספרים על תמיכה גדולה מהסביבה על עבודתם המשותפת. "אשתי הייתה קצת נגד בהתחלה כי כשהייתי יוצא למילואים, אבא שלי היה הבייביסיטר", אומר באר בצחוק ואביו מוסיף: "כשהגענו בפעם הראשונה לאימון הוא היה מציג אותי כמפקד שלו, אבל הייתי מסביר לו שאני לא באמת המפקד שלו. יש עוד הרבה אנשים בדרגות שונות בינינו. במהלך השבוע הוא לא באמת רואה אותי בשטח. אין לנו את חווית האבא והבן ישנים ביחד בשק שינה".
"את החיילים זה הצחיק", הוא מוסיף. "הם כועסים עליי שאני נותן משימות כאלה לאבא שלי שהוא מבוגר. שואלים אותי איך אני נותן לאבא שלי לעבוד ככה ואיזה מין בן אני. היום אחרי 3 שנים שהוא עובד כמו חמור, נוהג על הכל, שוכב מתחת למנועים, הבינו שהוא אדם שעובד, בשמש ובגשם. הוא עכשיו כבר חלק מהחבר'ה. הם יוצאים והם לוקחים אותו איתם, כל פעם שעושים על האש הוא מגיע. לאחרונה הם אפילו העבירו את המפגשים אליו לחצר ואם פעם היו מבקשים ממני רשות לעשות אצלו, היום פשוט מודיעים לי שכבר קבעו עם אבא שלי לבד".
"אין לנו חיכוכים בבית אז בטח שגם לא בצבא"
ברורמן מספר כי למרות שמדובר בעבודה קשה, הסיפוק מהעבודה ביחד עולה על הכל. "הוא המפקד אז כשהוא נותן פקודה הוא נותן פקודה, אני לא מעיר הערות, אבל מדובר בחוויה שאני לא חושב שכל אחד זוכה לה ואני מקווה שנזכה לעוד הרבה כאלה. בעיקר כשאני כאבא רואה את המאמץ שהוא משקיע בגדוד, את הדרישות שמבקשים ממנו בנוסף לתפקיד שלו, זה נותן לי הרבה נחת. גם בבית אנחנו יושבים לפחות פעם בשבועיים על בירה ביחד, אין לנו חיכוכים בבית אז בטח שגם לא בצבא. זה לראות ולהתרשם מהילד וזה גם לשנות שגרה, זה כיף".
"זו חוויה מצוינת ומגבשת", מוסיף באר. "חוויה מלמדת ומעניינת. זה לראות את אבא מזוויות שונות שאני לא מכיר. ברמה האישית, זה משהו מדהים שעשיתי למען הבית שלי מבחינת זה שיש לי קשר עם אבא. הוא מכיר את החברים שלי מהצבא, את העבודה שלי. אפשר לשבת יחד בערב על בירה ולהחליף סיפורים וכשהולכים לשקם, אני לא צריך לשלוף ארנק. ברמה המקצועית יש לי פה מישהו שאני סומך עליו, שיכול לעזור. מישהו שהוא גם מאוד מקצועי וגם אמין. אני יכול גם לבקש ולדעת שאקבל וגם לכעוס ולדעת שזה בסדר. היום אני מביא אותו ממש לכל משימה. אני מוציא אותו אפילו לקורסים של הכשרות. למשל אני מתכנן להוציא אותו לקורס נהיגה על האמר".
בגלל ההצלחה המשותפת, מתכנן באר להמשיך את שילוב המתנדבים בגדוד. " אבא שלי הביא עוד חברים שלו להתנדב. יש לי היום נהג שאפילו יותר מבוגר ממנו. למשל היה גדוד אחר של תותחנים שנסע לרמת הגולן והיה חסר להם נהגים והם במקרה אמרו לי, אז ישר שלחתי אותו אליהם. אני עכשיו מנסה לגייס עוד חבר של אבא שהוא מנופאי, אולי אחפש גם חובש".