הפעוטה לארן כבר לא תכיר את אביה זידאן, שוטר במשטרת התנועה בירושלים שיצא לסיור שגרתי כשהגיעו הדיווחים בקשר על אירוע בבית כנסת בשכונת הר נוף. זידאן הגיע למקום וניהל קרב גבורה מול המחבלים שטבחו במתפללים בבית הכנסת. רק תמונות בודדות שצולמו במהלך סופי השבוע בהם הגיע הביתה נותרו לאלמנתו רינאל, שמספרת על הקושי להמשיך בחיים בלעדיו. "לצערי לארן לא הספיקה להכיר את אבא שלה. אני מנסה לחזור לשגרה, ללימודים, אבל זה קשה. הייתי עם בעל ועכשיו אני מגדלת תינוקת לבד", אומרת רינאל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
קסהון, אבא של טל אור, נהרג בתקרית במהלכה חדרו מחבלים דרך מנהרה לקיבוץ ניר עם. הוא שירת בצבא כגשש, וקרא לעצמו דני. אלמנתו גליאטו, שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, ילדה יומיים לאחר שהסתיימה השבעה. ארבעה ילדים היו לבני הזוג מנתיבות, וכעת נותרה גליאטו לבדה. "הקטנה עוד לא מבינה", היא אומרת. "אבל בת השנתיים כל הזמן מחפשת אותו. גם אם אגיד לה היא לא תבין. היא מתקשרת והוא לא עונה".
ליאן הייתה בת שנה וחודש כשאבא שלה, צפריר בר אור, שהיה סמג"ד הסיור בחטיבת גולני נהרג בסג'עייה במהלך מבצע צוק איתן. אחיה הקטן הראל היה אז עוד בבטן של אמו סיון, שהייתה בחודש השישי להריונה.
זה היה הלילה השחור של חטיבת גולני, שהתחיל בפיצוץ הנגמ"ש ונמשך בלחימה קשה בשכונת סג'עייה. סיון הייתה אז בבית והמתינה במתח לחדשות מצפריר. "ניסיתי להפעיל את מי שאני מכירה בצבא, רק שיגידו לי ששמעו אותו" נזכרת סיון. "כולם התחילו להתחמק ואז הבנתי שיש בעיה. רבע שעה לאחר מכן דפקו בדלת".
שלושה חודשים לאחר שצפריר נהרג, ילדה סיון את בנם המשותף הראל, אח ללורן הבכורה. בחדר הלידה הניחה סיון תמונות שלו, כדי להרגיש ולו לרגע שצפריר איתה. "חשבתי שברגע שהראל יצא יהיה לי קשה כי אני ממש זוכרת את צפריר ברגעים בהם ליאן יצאה", אומרת סיון. "הוא הסתכל וניגב את הדמעות ומאד התרגש".
כשהסתיימה הלידה ניגשה אל סיון המיילדת ושיתפה אותה בסיפור שלה. "מסתבר שהיא הייתה בבטן אמה כאשר אבא שלה נהרג במלחמת ששת הימים" היא מציינת. "הרגשתי כאילו היא נשלחה אליי. עוד לא למדתי לחיות עם העצב. בסוף היום אני הולכת הביתה ושמה את הראש על הכרית - ואני לבד". סיון מתארת את המצב המורכב ואומרת כי "יש קושי מאד גדול בלסחוב את הידיעה שאין להם אבא, שהילדים שלך יתומים. מצד שני, הם שמחה. שהראל נולד כל הזמן אמרו לי שזאת שמחה מהולה בעצב וזה ביאס אותי, כי הוא כולו שמחה".
כל אחת מהן מנסה למצוא את הדרך להמשיך. גליאטו מתרגלת לקום לבד בלילה, משתדלת להתרגל לבדידות ונאחזת בילדים. רינאל הקימה בסלון פינת זיכרון לזידאן. בארון תלויים המדים והחליפה מהחתונה, בארונית הסמוכה מונח עיטור המופת שהוענק לו לצד משקפי השמש והבשמים עם הריח שלו, שעדיין כאן, אבל לוראן לא תכיר.
סיון עזבה את עבודתה הקודמת ועברה למקום חדש ולתחום חדש, בעיקר כי חיפשה להתחמק מהמבטים והשאלות. "כולם רוצים לדעת איך את מרגישה. אין צדדים יפים בלאבד את אהבת חייך", היא מסבירה. "אני מרגישה שכולם מסתכלים עלי, ואין לי כוח לראש המוטה הזה. יש ממש מעט אנשים שקוראים לי סיון ולא סיון האלמנה. אני לא רק מסכנה, אני גם אמא ועוד דברים חוץ מהאלמנה ההיא מצוק איתן".
בזמן שהאימהות נאבקות במטרה לשרוד עוד יום, הילדים, כדרך הטבע, גדלים. טל אור הפעוטה לומדת לזחול, אורפז שתחגוג בקרוב יומולדת שנתיים כבר מדברת וגם צמחו לה כמעט כל השיניים, אך דני לא זכה לראות את כל זה.
ללארן יש כבר שיער כמעט מלא וחיוך כובש המזכיר את זה של אביה זידאן. יום ההולדת של סיון מתקרב, ושבוע אחר כך היה אמור צפריר לחגוג יומולדת. כעבור חודש תהיה ליאם בת שנתיים, ואז יגיע יום הנישואים שכבר לא יחגגו. בקיץ הראל יהיה בן שנה ונקודת הציון הבאה תהיה יום השנה למות האב שכבר לא יכיר. למשפחות שהתייתמו מאב יש המון סיבות לשמוח, ולא פחות סיבות להיות עצובות.