ועדת הפנים של הכנסת דנה היום (ב') בהצעת החוק להזנה בכפייה של אסירים שובתי רעב המעוררת סערה. הצעת החוק הממשלתית, שנוסחה במשרד לביטחון פנים, נקראת "מניעת נזקי שביתת רעב" ומהווה תיקון לפקודת בתי הסוהר. כיצד תתבצע ההזנה? ומה מקווים מציעי החוק למנוע? ניסינו לעשות סדר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
כיצד מוגדרת שביתת רעב בהצעת החוק?
"שביתת רעב" מוגדרת בהצעת החוק כ"הימנעות מרצון מאכילה או משתייה, לרבות הימנעות חלקית, לשם מחאה או על מנת להשיג מטרה מסוימת". בנימוקים להצעה, ציינה הממשלה כי "אסיר השובת רעב נתון במשמורת חוקית, ומכוחה חלק מזכויותיו נשללות או נפגעות, ובראשן הזכות לחירות, והאוטונומיה המלאה על חייו ועל גופו". על כן, טוענת הממשלה, שירות בתי הסוהר "נושא באחריות הישירה לשמירה על חייו, בריאותו, שלומו ורווחתו של האסיר".
מנסחי החוק הסבירו כי ההתערבות בשביתות הרעב נחוצה, כיוון ש"שובת הרעב איננו מבקש למות, וזו אינה תכלית השביתה - שביתת הרעב מהווה עבורו אמצעי, ולא מטרה בפני עצמה בהיבט זה, שונה שובת הרעב ממטופל החולה במחלה סופנית, למשל. מטופל השובת רעב אינו נמצא במצב של סכנת חיים מלכתחילה, בטרם השביתה, ואין הוא רואה במוות תוצאה רצויה של מאבקו".
מה קורה לגוף האסיר במהלך שביתת הרעב?
"בימים הראשונים של שביתת הרעב, הכוללת שתיית מים, מנצל הגוף את מאגרי השומן העומדים לרשותו. בהמשך, מתחיל תהליך של פירוק החלבונים והשרירים, אשר לאחר כ-20 ימי שביתת רעב עלול להגיע לרמה שבה נפגעים שריר הלב ושרירים חיוניים נוספים", נכתב בנימוקים להצעת החוק.
עוד נטען כי 26-30 ימי שביתת רעב יכולים לגרום לנכות חמורה ובלתי הפיכה ואף לסכן את חיי השובת, בשל מחסור בוויטמינים חיוניים. "ככל ששביתת הרעב הולכת ומתארכת, יסבול שובת הרעב מתופעות פיזיולוגיות קשות ופגיעה קוגניטיבית". לאחר 55 ימי שביתת רעב, לטענת המומחים שייעצו בניסוח הצעת החוק, "נמצא שובת הרעב בסכנה ממשית למוות פתאומי בלא קבלת תוספים". כמו כן טענו מנסחי ההצעה כי "אין עדות בעולם לשביתת רעב מלאה ורצופה של יותר מ-75 ימים, שלאחריה נותר שובת הרעב בחיים".
למה בכלל נדרשת התערבות חיצונית בשביתת הרעב?
יואל הדר, היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים, מבהיר כי אמנם לא היו מקרים של מוות בישראל כתוצאה משביתת רעב, אך בכל המקרים בהם נשקפה סכנת המווות נמנע ברגע האחרון לאחר שהגיעו לסיכום כלשהו עם האסיר. "אנחנו רוצים למנוע דילים או תמורות או סחטנות מצד האסירים - שתהיה דרך להעניק להם טיפול בלי להיכנע לדרישות", הסביר הדר בשיחה עם חדשות 2 Online.
עוד מדגישים במשרד לביטחון פנים כי החוק נועד לאפשר גם טיפולים רפואיים קלים בהרבה, כגון לקיחת דגימת דם או מתן מינרלים. "אנחנו לא רוצים שאף אסיר ימות מהזנה או ייפגע מהטיפול - אנחנו פועלים כדי להקל על הסבל שלהם ולהגן על חייהם", הוסיף הדר, "החוק יאפשר לשופט להסמיך את הרופא לפעול לפי ראות עיניו ולפי המצב של האסיר, והרופא יפעל ברגשות ולא יפעל בכוח מוגזם".
החוק מאפשר לרופא שאינו מסכים להעניק את הטיפול להעביר את הסמכות לרופא אחר. לכאורה קיימת אפשרות שכל גורם רפואי בבית החולים או בית הסוהר יסרב להעניק טיפול בכפייה, כפי שדורשת הסתדרות הרופאים, אך במשרד בטוחים שיימצאו הרופאים שיהיו מוכנים להעניק טיפול מציל חיים.
מי רשאי להחליט על ההזנה או הטיפול הרפואי?
על פי ההצעה, על מנת להעניק טיפול רפואי לאסיר שובת רעב, רופא נדרש לקבוע בכתב כי כתוצאה משביתת הרעב של אסיר "קיימת אפשרות ממשית שתיגרם, בתוך זמן קצר, סכנה חמורה או נזק בלתי הפיך לבריאותו של האסיר". על בסיס חוות הדעת הרפואית, נציב שירות בתי הסוהר רשאי לפנות לשופט - נשיא בית משפט מחוזי או סגנו - על מנת לקבל היתר למתן טיפול רפואי לאסיר בבית חולים, תוך פירוט סוג הטיפול. החוק אינו מגדיר את סוג הטיפול והמינון הקבוע בשובתי רעב, כך שלמעשה יוכל השופט לקבוע טיפול שונה לכל שובת רעב בהתאם למצבו.
"השופט רשאי להתיר מתן טיפול רפואי לאסיר שובת רעב, על אף התנגדותו של האסיר", אם בריאות האסיר נמצאת בסכנה ו"הטיפול הרפואי צפוי להיטיב עם האסיר", נכתב בהצעה. האישור להליך יינתן רק לאחר ש"נעשה מאמץ ניכר לקבל את הסכמתו של האסיר לטיפול, והוסברו לו ההשלכות של המשך שביתת הרעב על מצבו והאסיר עמד בסירובו". כמו כן מותנה ההליך באישור של ועדת אתיקה בבית החולים או בבית הסוהר, אך השופט יכול לפסוק גם ללא החלטת הוועדה אם מדובר במקרה חירום דחוף או אם החליט לדחות את הבקשה.
כיצד תבוצע ההזנה?
ראש הממשלה בנימין נתניהו ציין את ההזנה האמריקנית לאסירים ולעצירים בכלא גואנטנמו כדוגמה: בכלא הוחלט לאפשר הזנה בכפייה של מאות אסירים שמסת גופם צנחה מתחת לטווח ה"בריא", לאחר שנסיונות ההידברות כשלו. חלק מהאסירים הוזנו לאחר שטושטשו, וחלקם הוחזקו בכסא שנועד למנוע מהם להתנגד או להקיא. ברוב המקרים ההזנה כללה מנה של 1500 קלוריות לאסיר ליום לכל היותר, שהוזנו דרך הווריד או הנחיר.
הצעת החוק הישראלית אינה מציבה מכסה כלשהי על המינון או על דרך ההזנה: השופט יהיה רשאי לקבוע את דרך ההזנה ואת הכמות שנדרשת לפי ראות עיניו, על בסיס ההערכה הרפואית. כמו כן, ההצעה קוראת להגן על הרופאים או הסוהרים מפני תביעות נזיקין עתידיות לאחר שביצעו הזנה בכפייה, בתנאי שפעלו בתום לב ובאופן סביר.
"בית המשפט ישקול שיקולים של חשש לחיי אדם או חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון המדינה, ככל שהובאו בפניו ראיות לעניין זה", נכתב בהצעה, שקובעת כי מתן הטיפול "ייעשה בדרך ובמקום שיבטיחו שמירה מרבית על כבודו של האסיר תוך הימנעות, ככל האפשר, מגרימת כאב או סבל לאסיר". ההזנה בכפייה יכולה, עם זאת, להתבצע תוך שימוש בכוח: "סירב האסיר לקבל את הטיפול הדרוש, רשאי סוהר, לבקשת מטפל, להשתמש בכוח סביר כדי לאפשר את מתן הטיפול, ובלבד שהשימוש בכוח יהיה רק במידה הדרושה לצורך מתן הטיפול".
מדוע ארגונים שונים מתנגדים להצעת החוק?
הצעת החוק עוררה התנגדות בקרב ארגונים רפואיים בשל היעדר ההגדרות לסוג הטיפול בחוק: ד"ר הראל ארזי, חבר הנהלת ארגון "רופאים לזכויות אדם", טען בשיחה עם חדשות 2 Online כי "החוק לא מנוסח כהלכה, והוא משאיר את רוב הקצוות פרומים. החוק עוסק במונח הרחב טיפול רפואי, ואפילו לא מגביל את עצמו לתחום של הזנה - ניתן תחת החוק הזה לתת כל סוג של טיפול רפואי, דרך הווריד או דרך הזונדה, עם טשטוש או בלי. לכן בעינינו מדובר בעינויים, מכיוון שאין דרך להזין בכפייה בלי שימוש בכוח בלתי סביר".
בארגון "רופאים לזכויות אדם" טוענים כי אין היגיון בהצעת חוק נקודתית שנועדה לטפל במקרה הקיצון של אסיר ששובת רעב חודשים ארוכים: "יש חוקים אחרים שניתן להחיל גם על האסירים, כמו חוק זכויות החולה, שמתיר את ההחלטה בידי ועדת האתיקה ולא בידי שופט", הוסיף ארזי. לעומתו, מסביר היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים כי בעבר הגיע הדיון בנושא האסירים ל"מבוי סתום" בוועדת האתיקה, ולכן נדרש מסלול עוקף - במקרה זה הכרעת השופט.
"כמעט אף שובת רעב בארץ לא נמצא בשביתה מלאה - הקיצוניים שותים מי סוכר או מי מלח, ואחרים מקבלים תוספי מזון", הבהיר ארזי. "אף אחד לא יכול לשבות רעב שלושה חודשים - אם אחד מהם היה סוגר את הפה באופן מוחלט, הוא היה מת תוך שבוע". בארגון מוחים על העברת הסמכות מוועדת האתיקה לשופט: "זה מהלך שנועד להכניס שיקולים נוספים - ביטחון המדינה או הסדר הציבורי והסדר בשירות בתי הסוהר - אלו לא שיקולים של ועדת אתיקה. מטרת החוק היא לסיים שביתות רעב, אבל הוא מוצג בכיסוי של טובת החולה".
גם ח"כ דב חנין (חד"ש) הביע התנגדות גורפת להצעה: "ההליך הזה יסכן באופן ממשי את חיי האסירים השובתים. מדובר בהצעת חוק לא מוסרית, לא מעשית ומסוכנת, המנוגדת לאתיקה הרפואית הבסיסית ולנורמות הבינלאומיות. הגוף האנושי הוא הכלי היחיד והאחרון שיש לאסיר כדי להביע התנגדות ומחאה. חוץ מבגופו שלו אין כבר לאסיר יכולת לשלוט בשום דבר. ובגוף הזה הוא משתמש כשכלו כל הקצים, ועכשיו, אותה כנסת שבצדק החליטה לאסור על פיטום אווזים, מתבקשת לאשר חוק שיתיר פיטום של בני אדם. ניסיון העבר בישראל מלמד שבעוד שאף אסיר לא מת בשביתת רעב, מספר אסירים מתו כתוצאה מסיבוכים של הזנה כפויה".
כיצד האסיר יכול להילחם בהחלטה?
בהצעת החוק נכתב כי האסיר יהיה מיוצג בידי עורך דין או סנגור ציבורי במהלך הדיון המשפטי, ובמידת הצורך בית המשפט רשאי לקיים את הדיון בבית החולים שבו מאושפז האסיר "לשם שמיעת האסיר". בנוסף, בית המשפט רשאי לדון בבקשה בדלתיים סגורות על מנת להגן על פרטיות האסיר או על מנת לאפשר לו להביע את עמדתו באופן חופשי.
"הודיע בא כוח האסיר על כוונתו לערער על החלטת בית המשפט המתירה לתת טיפול רפואי לאסיר, רשאי בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה עד להגשת הערעור, ובלבד שהערעור יוגש בתוך 24 שעות ממועד מתן ההחלטה על העיכוב", נכתב בהצעה. האסיר רשאי להגיש ערעור לבית המשפט העליון, שמחויב לדון בבקשה תוך 48 שעות. כמו כן, אם יתגלה מידע רפואי נוסף, יוכל החולה - או לחילופין נציב השב"ס - להגיש בקשה לדיון מחודש.
האם ההצעה עולה בקנה אחד עם הנהוג בעולם?
הצהרת טוקיו מ-1975 קבעה כי רופא אינו רשאי להשתתף בעינויים: "כאשר אסיר מסרב לקבל מזון, ולאחר שהוסברו לו ההשלכות של החלטתו - אין להאכיל אותו באופן מלאכותי", נכתב בסעיף 6 בהצהרה. עם זאת, הצהרות אלו אינן מחייבות ואכן במספר מדינות, ובראשן ארה"ב, יושמו חוקים שאינם תואמים את רוח ההצהרה.
גם בהצהרת מלטה מ-1991, אשר עוסקת באופן ספציפי בשביתות רעב, נכתב כי "אין לתת טיפול לשובת רעב בניגוד לרצונו - זהו דבר אתי לאפשר לשובת רעב נחוש למות בכבוד מאשר לכפות עליו התערבות חיצונית בניגוד לרצונו". ההצהרה מסייגת וטוענת כי לעיתים קיים פער בין הרצון המוצהר והאמיתי של שובת הרעב למעשיו, בשל לחצים חיצוניים.
לעומת זאת, במשרד המשפטים טוענים כי ההצהרות "אינן משקפות את מכלול הנסיבות והשיקולים הנוגעים למצב הייחודי של שביתות הרעב, ואף אינן לוקחות בחשבון את אחריותה של המדינה לחייהם ולשלומם של האסירים הנמצאים במשמורת חוקית. גם לפי עקרונות המשפט העברי, על המדינה מוטלת אחריות להציל את חייו של שובת הרעב, גם בניגוד לרצונו, בשל האיסור על אדם לחבול בעצמו, והחובה המוטלת על הזולת להושיט לו עזרה ולהציל את חייו גם בניגוד לרצונו".