לילה, מסביב המון אדם חמושים בכלי נשק תקניים יורים באוויר. לאורך שני קילומטרים המוסיקה הזו שמסביב לא מרפה, בכל אשר תפנה את מבטך או את עדשת המצלמה אתה פוגש אותם. מפגן הכוח הזה לא היה עימות - לא עם המנגנונים הפלסטיניים, בטח לא עם צה"ל. אלו היו יריות שמחה לכבוד בן המחנה שחזר אחרי 15 שנים בכלא הישראלי.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מחנה הפליטים בלטה ממוקם מדרום לשכם והוא אחד המקומות הצפופים ביותר בעולם, רבבות בני אדם המתגוררים בפחות מק"מ רבוע. ספק אם יש עוד מקום בשטחים שבו המוות כתוצאה מהעימות עם ישראל, או הכלא, נוכחים כל כך. לכל אשר תפנה את מבטך, תפגוש אותם כאן - אסירים משוחררים מתקופות שונות. אצל חלקם הזמן אולי עבר, אבל תפיסת העולם נותרה איתנה.
"ההתנגדות תימשך עד הסוף", סיפר חסין אבו חשיה, אסיר לשעבר בכלא הישראלי. "גם אם דור אחד של לוחמים מת, הדור הבא ימשיך את דרכו. כל עוד ירושלים ולפלסטין לא תשוחררנה, אנחנו לא נפסיק להילחם".
בפנים אנחנו פוגשים את בן המחנה המפורסם ביותר, מי שמחזיק בנצרה של שכם, יהיה מי שיאמר הרבה מעבר אליה. ג'מאל טיראווי, בכיר התנזים, אדם שמאות חמושים, אולי יותר, סרים למרותו, וכדאי מאוד להקשיב לנימה שלו.
"אנחנו לא מייחלים לאינתיפאדה חמושה חדשה אבל מה שקורה בימים האלה, ההחלטות בנוגע לירושלים, ההצעות לסיפוח הגדה, כל ההחלטות האלה לא משרתות את השלום ולא את דרך השלום", אמר טיראווי. "אנחנו אומרים שצריך לגבש עמדה פלסטינית ברורה, עלינו להתחיל בהתנגדות עממית לא אלימה שתבטיח את מימוש זכויותינו".
נדמה שבתקופה האחרונה משהו נשבר אצל הפלסטינים. השגרירות האמריקנית, ההכרזה של ירושלים כבירת ישראל, תחושת הדריכה במקום, ואפילו מראית העין על שיח עם ישראל שכבר לא קיימת. זה אולי מסביר את הצימאון לגיבורי תרבות בשטחים. אחד מהם הוא רוצח הרב שבח שהפך לסמל.
במקום לרוץ אחרי סוכריות, בבלטה המרדף הוא אחרי תרמילי הקליעים. קשה להחמיץ את ההערצה שבה מביטים הילדים במי שמבוגרים מהם רק במקצת, וכבר אוחזים בנשק. דור האינתיפאדה השנייה שנכווה, מדבר על שקט, גם על שלום, אבל מעל השטחים מרחף סימן שאלה תמידי - לאן הולך הדור הצעיר.
בינתיים מחוץ למחנה, ממתינים לשיירת האסיר. הוא מגיע, השיירה מטפסת לכפר קליל שמעל שכם. בבית הקברות המקומי ממתינה לו קבלת פנים חמה. אחרי סעודה קצרה וברכות תודה הוא שב לביתו.
הכתבה הזו משקפת אתגר גדול שעומד אל מול רגליה של ישראל. כיצד מצליחים לשמר את השקט, לייצר בשטחים מרקם חיים נורמלי, ואולי גם להעניק מעט תקווה בצד השני, פשוט כי בכל תרחיש אחר לכולם כאן - יש מה להפסיד.