זרם בלתי פוסק של מנחמים יוצא ונכנס כל העת מבית משפחת מאיר במהלך השבעה על דפנה ז"ל, שנרצחה בפתח ביתה בעתניאל בתחילת השבוע. בסלון הבית יושב הבעל נתן, ולידו הבת רננה: שלובי ידיים, מתחילים לעכל ביחד את הזוועה שהתרחשה מטרים ספורים משם במטבח.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"שכבתי בחדר השינה של ההורים. הייתי באמצע שיחת טלפון עם אוזנייה אחת", הבת משחזרת. "בהתחלה עוד חשבתי לעצמי שהיא בטח נבהלה מנדל או מג'וק, שני דברים שבקלות היו יכולים לגרום לאמא לצרוח". המשפחה מגחכת למשמע הזיכרון, ובן רגע מתחלפת ההבעה: "אבל אז הצרחות התגברו. ולא פסקו. הבנתי שקורה שם משהו. כשעליתי במדרגות אמא כבר שכבה על הרצפה. עדיין נאבקה במחבל".
"ראיתי אותו מנסה להוציא את הסכין. צרחתי לשני האחים שלי שלא יעלו לסלון", הוסיפה. "הבנתי שהוא רוצה להמשיך. זה לקח כמה שניות עד שהוא ראה שהוא לא מצליח להוציא את הסכין וברח. אמא נלחמה בו, היא לא נתנה לו להוציא את הסכין, לא נתנה לו לפגוע בנו. צרחתי. הוא נבהל וברח. ניגשתי לאמא, לסכין שהייתה נעוצה בה. באתי להוציא אותה אבל אז נזכרתי שבקורס של מד"א אמרו לנו לא להוציא חפצים זרים".
"היא ניסתה להמשיך לנשום"
רננה, בתם הבכורה של נתן ודפנה ז"ל, תלמידת כיתה י"ב, הייתה זו שסייעה לכוחות הביטחון מיד בתום האירוע. בקור רוח היא מסרה לאנשי כוחות הביטחון שהגיעו לזירה את כל הפרטים המזהים שסייעו בחיפושים אחר המחבל: פרטי לבוש, גובה, תיאור - קלסתרון מושלם ששימש את השב"כ והצבא בחיפושים אחר המחבל שנתפס לפנות בוקר בכפר בית אימרה. "הילדה הזו תפעלה את כל האירוע לבדה, כשהיא רואה את אמה בנשימותיה האחרונות", שיבח אחד מאנשי ההצלה שהגיעו למקום את תפקודה.
רננה המשיכה לתאר את מאורעות אותו ערב: "לא זכרתי מספרים ארוכים, רק את זה של מד"א. התקשרתי וסיפרתי להם מה קרה. ביקשתי שישלחו אמבולנס. צרחתי כל הזמן מהפאניקה. אמא עדיין נשמה, ביקשתי ממנה כל הזמן רק להמשיך לנשום, לא להפסיק, אבל כבר הבנתי. היה לי ברור שזה נגמר. היא ניסתה להמשיך לנשום. הרגשתי שהיא שומעת אותי למרות שהיא כבר לא הגיבה. אני מקווה שהיא לא שמעה את הצרחות שלי".
באותה העת היה נתן עם בנו אצל הרופא בגוש עציון. הוא שמע על האירוע מרחוק. "רננה התקשרה ואמרה שנכנס מחבל הביתה, היא אמרה לי 'אמא מנסה לנשום'", סיפר - והבת רננה עצרה אותו מיד ותיקנה: "אמרתי לך כל הזמן 'האמבולנס בדרך, האמבולנס בדרך'. אמרתי לך שדקרו את אמא ושהיא מנסה לנשום, אחרי זה ניתקתי לך את הטלפון". "היא לא רצתה שאשמע את הצרחות בבית", הוסיף.
"שמעתי ברדיו שאישה נרצחה והבנתי שזה הסוף"
הדרך הארוכה לבית המשפחה עברה על נתן בחרדה ובדאגה לאשתו: "במשך ארבעים דקות אני עושה את הדרך לעתניאל. עצרתי אצל הבן שלי שלומד בישיבת מקור חיים. כל הזמן הזה אני מנסה להתקשר לחברים מהיישוב, מהצוות שאני יודע שאמור להיות שם במקרה של אירוע. כולם אומרים לי שמטפלים בה. עוברות ארבעים דקות, ואני מבין שאם מטפלים בה ארבעים דקות המצב קשה מאוד. אני מדליק את הרדיו ושומע 'אישה נרצחה בפיגוע בעתניאל', ואז אני מבין שזה נגמר". רננה השיבה לו בעוקצנות בחצי חיוך: "בחיי שהייתי מעדיפה לשמוע את זה מהרדיו".
בסביבת המשפחה מתחו ביקורת חריפה על ארגוני ההצלה, שהוציאו את ההודעה על מותה של דפנה עם אישור לפרסם את שמה - ללא תיאום עם היישוב. בעתניאל חיכו כל העת לנתן, שיגיע למקום עם הילדים ויקבל את ההודעה הקשה מצוות החירום היישובי.
רננה היא הבכורה מבין שישה: יש לה עוד שלושה אחים ביולוגיים ושניים נוספים שנתן ודפנה אימצו. "זה היה חצי תנאי מקדים לפני שהתחתנו", האב הסביר. הם הכירו בלבנון, שני חובשים: היא בת למשפחת אומנה שהתגלגלה בין פנימיות מגיל צעיר, הוא בן למשפחה מהמעמד הגבוה מירושלים. אביו, פרופ' אלחנן מאיר ז"ל, היה פסיכולוג בעל שם עולמי.
"בפעם הראשונה שראיתי אותה היה לי ברור שזהו, נגמר. מצאתי. חיכינו כמה חודשים כדי לא להלחיץ את ההורים. הייתי כבר אחרי כמה מערכות יחסים ארוכות. ראיתי את התלתלים שלה מבצבצים מתחת לכובע הצמר ואת החיוך הזה ואחרי שבועיים כבר ידענו שמתחתנים".
על אימוץ ילדי האומנה: "דפנה רצתה להחזיר חסד"
מהחתונה הם הגיעו היישר לעתניאל, לפני 18 שנים, לבית שבו דפנה ז"ל נרצחה השבוע - בית שבו נולדו ארבעה מילדיהם ואליו הביאו שני ילדים נוספים שאותם אימצו. "היא רצתה להחזיר חסד לעולם. חיכינו שהילדים יגדלו קצת, וידענו שזה הפרויקט הבא שלנו", סיפרו במשפחה. את הערכים שעליהם גדלה מבקשת רננה לשלוח מפה: "יש ילדים שזקוקים למשפחות אומנה. הרבה. צריכים לתת להם בית. הרבה רוצים וחוששים, אין מה לחשוש, גם אנחנו לא מ'המשפחות שיכולות' אבל הנה, עשינו את זה ואנחנו מברכים על זה כל יום".
בני המשפחה נזכרו גם ברגעי הומור שחור של האם האהובה: "בשבת האחרונה היא החליטה שהיא רוצה פוסטר שלה במטבח", הם צחקו, "אמרנו לה שזה יראה כמו פינת זיכרון אבל לא היה אכפת לה. היא השתעשעה מהרעיון שיהיה כאן פוסטר שלה באמצע הבית".
הקשר בין האם לבת הבכורה, שראתה את רגעיה האחרונים של אמה, היה מיוחד: "היא באמת הייתה חברה שלי", סיפרה רננה, "זו לא הייתה מערכת יחסים רגילה של אמא ובת. דיברנו על הכל, היא פשוט הייתה שם. היינו יושבות לשיחות עד אמצע הלילה. הבית היה הכל בשבילה, אנחנו, הילדים".
"דיברנו על זה ושאלנו מי ייהרג קודם"
נתן ורננה ציינו כי המוות היה נוכח בבית, במיוחד בתקופה האחרונה שבה התרבו הפיגועים ביהודה ושומרון. "על כל שערה לבנה שהתווספה לי היא נהגה להגיד 'איזה יופי, מתנחל שמזדקן'", אמר נתן. "ראינו לצערנו הרבה מוות ביישוב הזה. אחרי הפיגוע האחרון שבו נרצחו יעקב ליטמן ובנו נתנאל היא אמרה לי שהיא מפסיקה לנסוע על הציר לכיוון ירושלים, כביש 60". הדרך לירושלים על ציר 60 נחשבת לפחות בטוחה בהשוואה לנסיעה דרומה, לכיוון באר שבע.
"דיברנו הרבה על מה יהיה אם מישהו מאיתנו ייהרג, ומי קודם", הוא סיפר בחיוך מלא כאב, "מי יישאר לגדל את הילדים". בשלב זה הוא עצר ונחנק. אחרי הפיגוע שבו נרצחו בני משפחת ליטמן, דפנה ז"ל כתבה בקבוצת החברים ליישוב: "נקמה זה לא לנו, זה לא אנחנו. זה לצבא. צריכים ללדת ילדים ולבנות בתים. זו התשובה".
במהלך חג סוכות היא החליטה שהיא צריכה להתחיל לסדר דברים בבית "שאף אחד לא יגיע אליהם אם אני לא אעשה את זה". המשפחה מספרת כי דפנה סידרה ניירת, כלי תפירה - ואת כלי העבודה שמרה לסוף. את הכלים היא סידרה ביום ראשון בערב, ליד דלת הכניסה: "זה היה הארגז האחרון שנשאר לה לסיים בפרויקט הסידורים שלה".
"לא כועסים, לא שונאים ולא מפחדים"
את הבשורה על תפיסת המחבל קיבלו אתמול (שלישי) הילדים ברגשות מעורבים: "עניין את הילדים כקליפת השום שתפסו את הרוצח", אמר האב נתן - ורננה קטעה אותו: "חוץ מנועם שרקד על המיטה. ההרגשה היא לא צדק, אולי הקלה. הוא לא יוכל לפגוע יותר". היא מספרת שמחקה את התמונה של המחבל שנשלחה אליה בווטסאפ: "ראיתי אותו בבית, הספיק לי".
את הכפר בית אימרה בדרום הר חברון מכיר נתן היטב: דודו של המחבל מוראד אדעיס, מוחמד אדעיס, הוא חבר קרוב שלו מזה שנים רבות. "מוחמד מתבייש להתקשר, אני מחכה לו", אמר. "היו לי חברים ערבים, יש לי חברים ערבים, ויהיו לי חברים ערבים. אנחנו לא כועסים, לא שונאים". רננה, שרק שלשום ראתה את המחבל רוצח את אמה לנגד עיניה, עצרה את דבריו, הישירה אליי מבט והבהירה: "אנחנו גם לא מפחדים". נתן סיכם בחיוך: "הנה, זו בדיוק הבת של אמא שלה".