לא קל לילד או לנער מתבגר להעביר את הימים האחרונים ביישובי הדרום. החופש לקראת סיומו ואוטוטו כבר נמצא את עצמנו מוקדם בבוקר מחכים לקול הצלצול. במקום לנצל את הרגעים האחרונים או להתכונן לשנה החדשה, אנחנו מתעוררים מוקדם לצלילי השעון המעורר החדש - האזעקה. אין טעם לנסות לחזור לישון, עד שתירדם האזעקה תדאג להעיר אותך שוב, כי מי הרי רוצה לנצל את החופש ולישון עד מאוחר כאשר עוד פחות משבועיים נאלץ לקום שוב מוקדם לבית הספר!?
אלו בערך הקולות הנשמעים בשעות האחרונות מסביבי. את הלחץ והחשש שמא נפגע מקום שנמצא קרוב אלינו מנפילת גראד, או חלילה, אדם אהוב, אנו מעבירים בבדיחות - "מה? הם לא ישנים שם?" והנה תוך כדי שיחה פתאום היא נשמעת שוב. לפעמים זה לוקח כמה שניות להבין שזו היא אזעקת אמת, אולי שמענו לא טוב? אולי זה מהחדשות בטלוויזיה שדלוקה נון סטופ? אבל כשמבינים שזה אמיתי וכל הבית כבר מתחיל לדאוג ולקרוא לך לבוא מהר לממ"ד, קצב הלב מתחיל לעלות והמצב כבר לא מתאים לבדיחות.
במקום לקבוע לצאת שואלים אם כולם בסדר
כל המשפחה יושבת בממ"ד בשקט, מחכים לשמוע את הבום ואחרי הבום מתחילים לנסות לחשב כמה נפילות שמענו ועד כמה קרוב היה הפיצוץ. אז במקום לצאת לסרט או לבריכה, או סתם להיפגש עם חברים, מבטלים את כל התוכניות וחיים בין אזעקה לאזעקה. יש טרנד חדש, ברגע שאפשר לצאת מהממ"ד כל אחד רץ למחשב לשיחת וועידה עם כל החברים להתעדכן אם כולם בסדר, כמה פיצוצים כל אחד שמע, ואם מישהו יודע או שמע משהו חשוב. כן, אלו השאלות שאתה רוצה לשאול את החברים שלך בחופש הגדול, כאן אצלנו בדרום, במקום לקבוע את היציאה הבאה.
בעוד כשנה אני וחבריי נתגייס כולנו לצה"ל, והדאגות שלי כנראה רק יגדלו. אני חושבת שאין מישהו בגילי שגר כאן באזור ולא חושב לעצמו כמה הוא היה רוצה עכשיו לתרום את חלקו כדי לעצור את הסיוט הזה שלקח לנו את החופש האחרון שלנו לפני שאנחנו מסיימים את התיכון.
הכותבת היא נועם דוד תלמידת כיתה יב' בתיכון בו פגע גראד אתמול בבוקר בבאר שבע.