הדס דגן, הניצולה מאירוע בני הערובה בקיבוץ בארי, לא רצתה להתראיין אחרי השבת השחורה. "אני נשארתי בשביל לספר את הסיפור, להעביר לאותן משפחות את הרגעים האחרונים של יקיריהן", השיבה כששאלה מדוע הסכימה להתראיין. היא האחרונה שראתה את חברי הקיבוץ שנרצחו ב"חדר האוכל".
כבר חודשיים שהדס דגן שותקת, אבל הקירות מדברים: מספרים את הסיפור הנורא שקרה כאן, בבית של פסי בקיבוץ בארי. עדות אילמת לזוועה, בין הקשות ביותר שהתרחשו בשבעה באוקטובר. 40 מחבלים מול כוחות משטרה וצבא, ובהם 15 בני ערובה. רק שתי נשים שהיו שם שרדו, רק אחת מהן הייתה בתוך הבית עד הסוף המר.
הדס ועדי דגן, מוותיקי בארי, היו נשואים באושר 43 שנה. לאחרונה "דושי", כמו שהדס קוראת לו, יצא לפנסיה. יש להם ארבעה ילדים ו-11 נכדים. "הוא היה המצפן שלי, של כולנו, של כל המשפחה", שיתפה הדס. "היושר שלו לפעמים עצבן, כי כמה אפשר להיות ישר? תעגל פינות קצת".
"הוא היה כל כך שקול, היה לו איזה היגיון בריא", היא הוסיפה. "הוא היה כל כך אנושי, כל כך אוהב. לקח קורס בקוסמות כדי לעשות קסמים לנכדים, למד לעשות קוקטיילים בערבים של עקרות בית נואשות בפאב. הוא היה האיש שלי". יום לפני השבת השחורה הם עוד חגגו: "בשישי היינו בגן עדן, בחג של הקיבוץ שלנו, חג של הקהילה".
החדירה לקיבוץ
בבוקר השבת השחורה הדס ובעלה היו בבית. "התעוררנו לצבע אדום", היא תיארה, "מהרגע הראשון אני אמרתי לעדי: 'תסתכל על הטלוויזיה, זה משהו אחר, קורה פה משהו'. תוך כדי אנחנו מבינים שכבר יש חדירה ואז אנחנו שומעים דפיקה בדלת".
מי שעומדים בצד השני של הדלת הם בני הזוג יסמין וטל שברחו מהמחבלים במסיבה ברעים וחשבו שימצאו מקלט בטוח באחד הבתים בבארי. "הכניסו אותנו זוג מקסים, קיבלו אותנו הכי יפה שיש", סיפרה יסמין. "בהתחלה ישבנו אצלם בסלון, הדס לקחה חסות על טל והתנהגה כמו פסיכולוגית והרגיעה אותו. אנחנו שמענו המון 'בומים' של קסאמים וטל היה בחרדות נוראיות".
הדס ובעלה אירחו את טל ויסמין, ובזמן הצבע האדום עדי הכין אוכל לאורחים. "אמרתי לו להיכנס לממ"ד והוא אמר 'רגע'", שחזרה הדס. "'הם לא אכלו ורקדו כל הלילה, הם בטח נורא צמאים ורעבים' הוא הסביר, אז הוא עשה להם קפה וסנדוויצ'ים".
משמונה בבוקר מתקבלות הידיעות הראשונות בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ על חדירה של מחבלים לבתים. "אנשים ממש כותבים: 'חדרו אליי לבית' ואז ניתק הקשר איתם", סיפרה יסמין. "לקראת השעה 13:00, פתאום הדס אמרה: 'וואי, עדי, הם שורה מעלינו'. בזמן הזה טל החליט שאנחנו ניכנס לארון הבגדים בממ"ד".
המאבק במרחב המוגן
"אנחנו שומעים בלגן, שהם עושים בלגן", תיארה הדס. יסמין הוסיפה: "הכול התנפץ בבית. היו צעקות בערבית, ואתה מבין גם שיש, לא אחד-שניים, אני עוד לא יודעת כמה, אבל הרבה מחבלים".
המחבלים ניסו לפתוח את דלת הממ"ד, והדס ועדי החזיקו את הידית של הדלת בניסיון למנוע מהם לפרוץ פנימה. "היה לנו קרב", היא נזכרת. " ותוך כדי זה, מישהו שם, מהצד השני של הדלת, דיבר אלינו בעברית וניסה לשכנע אותנו לצאת החוצה".
בשלב הזה אדם דובר עברית קרא להם בשמות הפרטיים: עדי והדס, והוסיף: "השכנים שלכם יצאו והם ראו שאנחנו לא עושים להם שום דבר". הדס סיפרה: "אנחנו לא ענינו, כל הזמן החזקנו את הדלת והם לא הצליחו לפתוח אותה".
"אני אמרתי לעדי שאני אוהבת אותו, ואז היה רגע שקט, ואחריו 'בום' נוראי על הדלת", שחזרה הדס. המחבלים הצליחו להיכנס פנימה והם הוציאו את כולם לבית של פסי, כמה עשרות מטר משם.
השעות המתוחות לפני האש הכבדה
"מה שנשאר בבית - אפר ועפר", אמרה שרון כהן, כלתה של פסי כהן ז"ל בביתה. שי כהן, בנה של פסי, סיפר: "היה פה שולחן ארוך. בגלל זה כולם התבלבלו ואמרו חדר האוכל של הקיבוץ. זה בעצם היה פה".
כוחות הביטחון התייחסו בתחילה אל כל האירועים שהתרחשו בפינת האוכל של פסי כאל אירוע בני ערובה בחדר האוכל של בארי. בעוד שחדר האוכל האמיתי של הקיבוץ, נמצא עשרות מטרים מהבית, ואליו לא הגיעו מחבלים.
באותו סוף שבוע, פסי כהן אירחה אצלה בבית את אחותה חנה, יצחק בעלה ובנם טל. בשבת, בשעה 12:56, המחבלים פרצו פנימה. הם רצחו את יצחק ופצעו את טל, אחר כך הושיבו את חנה ופסי סביב שולחן האוכל וחוליות מחבלים נוספות גררו לתוך הבית עוד משפחות.
מהבית הצמוד הם הביאו את איילוס ואת התאומים בני ה-12, ליאל וינאי, שגדלים אצלה. מהבית שממול, את חווה בן עמי, משורת הבתים הסמוכה את זאב וזהבה הקר, אחרונים את עדי והדס עם יסמין וטל.
"כל הנוכחים ישבו סביב שולחן בפינת האוכל של פסי, אנחנו מוקפים, אבל המחבלים גם כל הזמן נכנסים ויוצאים", סיפרה הדס. "בשלב הזה הם מאוד שאננים, הם מאוד בטוחים בעצמם, אני גם רואה שהם לבושים כמו חיילים לגמרי, חוץ מאשר המתורגמן. הוא היה לבוש אחרת".
בסרטון שצולם ברעים, בשטח המסיבה, רואים איך המחבלים תופסים את סוהיב אבו עמר, נהג אוטובוס בן 22 ממזרח ירושלים. כדי לוודא שהוא ערבי, המחבלים מתקשרים למשפחתו. הם חטפו את סוהיב ולקחו אותו איתם לבית של פסי כדי שישמש מתורגמן לבני הערובה.
"הוא אמר לי: 'תסתכלי עליי, אני ממזרח ירושלים, אנחנו רוצים לקחת אתכם לעזה'", נזכרה יסמין. הדס תיארה: "באותו רגע היה איזה אי-שקט סביב השולחן, ליאלי הייתה מפוחדת, ואז המתרגם אמר: 'תירגעו, תירגעו, אנחנו רק לוקחים אתכם למחסום ארז ולעזה ומחר בערב אתם כבר בבית'".
המשא ומתן עם המשטרה
מפקד כוח המחבלים, חסן, הסכים להצעה שהציעה יסמין, והם החליטו להתקשר למשטרה. "הוא אמר שאני אדבר בהתחלה ואגיד שאנחנו ארבעים בני ערובה ושיש פה מחבלים, ושאנחנו בעצם רוצים שהמשטרה תגיע ותאפשר לנו לצאת איתם לעזה", סיפרה יסמין.
"ענתה לי בחורה, שוטרת. והיא התחילה לשאול אותי שאלות מנחות. מפקד המחבלים נהיה עצבני והוא אמר שהוא רוצה לדבר איתם, ושמישהו דובר ערבית יעלה מולו. הכל נעשה בלחץ".
"אני מגדודי אל-קסאם, חמאס", אמר המחבל למשטרה בטלפון. "אם תעשה בעיות אני אהרוג את אחד מבני הערובה, יש לי חמישים. אני רוצה לקחת את כולם לעזה. אם מישהו ירה בנו בדרך אני אהרוג בן ערובה אחד". באותה שיחת טלפון יסמין הספיקה לעדכן את המשטרה שאחד מבני הערובה נהרג ונוסף פצוע. היא אמרה להם: "אנחנו ממש רוצים שתצילו אותנו".
חילופי הירי מתחילים: "ברור שהיינו חומה אנושית"
כוחות המשטרה מתעכבים, ובני הערובה התקשרו אל מוקד החירום פעמיים נוספות. בזמן הזה המחבלים הוציאו את בני הערובה מהבית, אך מהר מאוד החזירו אותם בחזרה. "ברור לי שמשהו בתוכנית שלהם השתבש", תיארה הדס.
בארבע אחר הצהריים הגיעו הכוחות. "לא עוברות חמש או עשר דקות מהרגע שהם מגיעים, והתחיל מטח יריות. טירוף, כולנו השתטחנו על הרצפה", אמרה יסמין. הדס סיפרה: "ברור לי שהתפקיד שלנו הוא להיות חומה אנושית, בין הכוחות שלנו שמגיעים ובינם".
"עדי ואני מתכווצים, מתכווצים ונכנסים למצב של כפיות", היא המשיכה. "כשאני מאחוריו, מחבקת אותו". מחוץ לבית מתחולל כאוס כשחלק מבני הערובה רצים או משתטחים על הרצפה. "כדורים נכנסים לבית בכל דרך אפשרית, ופתאום משהו כבד - מרגמה". סיפרה יסמין.
הרגעים הבאים נחרתו בזיכרון של הדס. "אני שומעת את הילדים קוראים: 'הצילו! הצילו, בבקשה, הצילו!' לא אשכח בחיים את הצעקות של הילדים. איך שהם זועקים לעזרה. ומטחים, שוב, מטחי. ירי משני הכיוונים".
מפקד החוליה לא הפסיק להתייעץ עם המחבלים ולדבר בטלפון. בשיחות האלה הוא מנהל משא ומתן עם המשטרה, בסופו הוא מחליט להיכנע. "הוא התפשט פתאום, נשאר עם תחתונים וגופיה", נזכרה יסמין. "ואז הוא מחבק אותי ככה על הצוואר, ומתחיל לצאת איתי מהבית. ובחוץ יריות".
"צעקתי: 'חיילים, בבקשה תפסיקו, אני אזרחית. אנחנו מתקדמים לכיוונכם'. והם באמת הפסיקו את הירי". יסמין יצאה מהבית וראתה את טל, עדי והדס שוכבים על הבטן, עם פנים לרצפה, ומגינים על עצמם. "אנחנו עלינו שתי טרסות והם צועקים לו במגפון דברים. והמחבל תוך כדי הליכה איתי הוריד את התחתונים, הגופייה והגרביים. הוא ערום לגמרי".
יסמין והמחבל הגיעו לכביש, והחיילים אמרו לה: "תירגעי אנחנו לא יורים". המחבל שיחרר אותה והשוטרים תפסו אותו. כוחות הימ"ם תחקרו את יסמין, שמעו שיש בבית 40 מחבלים, 14 בני ערובה, ואספו מידע על מיקומם.
במקביל, הירי מכיוון המחבלים לא פוסק לרגע, והוא כולל שיגור טילי אר-פי-ג'י ועשרות רימונים. הלוחמים כורזו ללא הרף במגפון, בניסיון לגרום לעוד מחבלים להיכנע. הם חששו כי המחבלים יחליטו להרוג את כל בני הערובה.
גם המפקד, חסן, כורז בעצמו למחבלים לצאת, אך הוא נענה באש. כוחות הימ"ם החליטו לירות שני טילי לאו לכיוון הבית. "שוב היו מטחים", תיארה הדס. "ועדי ניסה להרים את הראש, ואני הורדתי לו אותו. לא דיברנו, אי היה אפשר. ואז פתאום עדי אמר לי:זאב כבר לא איתנו'".
"אנחנו שוכבים על הצד", המשיכה הדס, "ואני מסתכלת דרך הכתף, אז אני אומרת לו: 'גם פסי לא איתנו'".
הירי נמשך וטנק הוקפץ למקום
יסמין צופה בהתרחשויות מהצד: "הם מנהלים איזשהו סוג של משא ומתן עם המגפון, והזמן עובר, ומתחיל להחשיך, והם הביאו פתאום טנק. ואני אומרת לאחד החיילים: 'תגידו, אבל אם אתם יורים פגזים, זה לא יפגע בבני ערובה?'. אז הוא אמר שלא, שהם רק עושים את זה בצדדים כדי להוריד קירות. אבל אלה היו חילופי אש מטורפים".
בשעה שבע בערב הקרב בשיאו. תת-אלוף ברק חירם, שניהל את הלחימה באזור, חבר לכוחות מול הבית של פסי. אחד הלוחמים במקום הטיח בו על הלחימה שמתנהלת: "ברק, זה ביזיון", והוא השיב: "אני יודע". הטנק ירה שני פגזים: אחד לרצפה, השני לגג הבית.
"פתאום 'בום' נוראי, ואני לא מצליחה להזיז את הרגליים", סיפרה הדס. " ואני רואה שהידיים שלי שמוטות, אני לא מצליחה להזיז אותן. אני כבר לא מחבקת את דושי, ואני אומרת לו: 'דושי, אני חושבת שנפגעתי'. בשלב הזה אני אומרת לו עוד פעם שאני אוהבת אותו".
"ואז היה הבום השני ואני מרגישה שנפגעתי", תיארה. "ואני מרגישה שזורם עליי הרבה דם. ואני מסתכלת, מפנה את הראש כדי לראות מה קרה לי. ואני רואה חור בעורק הראשי של עדי. אני לוקחת את האגודל שלי ועושה לו חוסם עורקים, כי מה אני עוד יכולה לעשות?"
"הוא כבר לא זז, אבל אני עדיין שוכבת, עד שאני מבינה שאני כבר בתוך שלולית של דם, ואין מה לעשות חוסם עורקים. אז אני פשוט חוזרת לחבק אותו. שוכבת על הפרצוף, עם השיער, הכול בתוך שלולית ענקית של דם. ואני זוכרת שאני שומעת עוד ירייה אחת מתוך הבית, ואני לא שומעת כלום כבר. ומחכה לכדור שלי".
הדס היחידה שחולצה
הדס לא יודעת כמה זמן היא שכבה ככה. "אני רואה שבאמת אף ראש לא מתרומם. ואני רואה את הצלליות - אף אחד לא זז. ופתאום אני שמעתי קולות: 'יש פה בת ערובה שהרימה ראש'. ואני רואה נקודות של אור, פנסים של מצח, ודמויות כאלה עם נשקים בחושך. הם מקיפים אותי".
הלוחמים סחבו את הדס משם, והיא צעקה להם: "תביאו לי את דושי, זה דושי שוכב שם, תביאו לי את דושי!" הם הושיבו אותה ברכב ואמרו שהיא פצועה קשה, אך היא אמרה להם: "זה לא אני, זה הדם של דושי שלי, תביאו אותו, הוא שוכב שם".
ברכב הדס פגשה את יסמין, והיא סיפר לה שעדי נהרג. יסמין שאלה אותה על טל, בעלה. "ברור לי שאני לא יכולה להגיד לה מה איתו, אז אמרתי שאני לא יודעת", היא שחזרה.
בסוף הקרב, כל המחבלים חוסלו. אף אחד מבני הערובה לא יצא בחיים מהבית של פסי, חוץ מהדס. "אני כועסת, אני מאוד כועסת", האשימה הדס. "הופקרנו, בגדו בנו. היינו לבד כל כך הרבה שעות. עדי, ככה לגמור את החיים שלו, בצורה כזאת, מכווץ".
"אין לי מה לחפש בבארי, אין לי שם בית"
"אני דיברתי עם אימא שלי בשמונה בבוקר", סיפרה נעם בן עמי, בתה של חוה בן עמי ז"ל. "אמרתי לה: 'אימא, יש בלגן רציני, את צריכה לכבות את הטלוויזיה, להיכנס לממ"ד, ותיכנסי לארון'". השתיים היו בקשר משמונה בבוקר ועד 13:40, כשחוה כל הזמן מתחבאת.
"ההודעה האחרונה שהיא הספיקה לראות לפני שהיא נעלמה לנו, ב-13:40, זה היה כשכתבתי לה: 'עוד רגע אנחנו באים לקחת אותך'. הייתי בטוחה שאנחנו עוד רגע יוצאים מהבית ונוסעים לאסוף אותה". מפה, במוקדם או במאוחר, העבירו אותה לבית של פסי.
"לי אין מה לחפש בבארי", שיתפה הדס. "אין לי שם בית, אין לי מה לאסוף. המון תמונות ראיתי, הרבה אנשים דאגו שאני אראה את האין-בית שלי, את האין-גינה שלי, את האין-עצי פרי שלי. כל מה שאהבתי. אז מה יש לי לחפש שם בדיוק? את עדי? לא".
כוחות והימ"ם וצה"ל לחמו בגבורה עילאית בבארי. לוחמים ושוטרים נפלו בקרבות בקיבוץ. ועוד רבים נפצעו. ועדיין, הקרב שהתנהל על הבית של פסי, הוא דוגמה כואבת למורכבות של חילוץ בני ערובה תחת אש.
"זה ברור שבאירוע הזה מונחת דילמה מוסרית מאוד כבדה", תיארה הדס. "אני לא רוצה שמישהו ייקח את הסיפור עם הדילמה המאוד קשה שמונחת פה ויפנה אצבע מאשימה לצבא. אנשים שם נתנו את חייהם כדי להציל אותנו. אני גם מכירה תודה למי שהיה שם ונלחם עבורי".
עכשיו, הדס מנסה להתמודד עם האובדן. "תמיד אומרים שהלילה הוא הכי קשה", היא תיארה. "אבל לי קשה הבוקר. קשה לקום. אני הולכת להליכות, אני רצה קצת. אבל הלב שבור, קשה לי לראות קדימה אני רואה תקומה של אישה שהולכת עם הילדים שלה, אבל בלי אהבת חייה".
