"המחבלים שרפו, בזזו, רצחו, חטפו, החריבו את קיבוץ ניר עוז. רק בשעות הצוהריים המאוחרות הגיעו חיילים לניר עוז, אחרי שכבר כל המחבלים הלכו - הם עברו בית-בית וכשפתחו את הממ"ד של אימי היא לא הייתה שם", מספרת נוית, בתה של עדה שגיא בת ה-75 שנחטפה לעזה לפני 53 יום. "החיילים ראו שרידי מאבק וסימני דם, אנחנו מבינים שאימא נאבקה ונלחמה במחבלים עד שנחטפה על ידם".
מאז שעדה נחטפה לעזה, קרוביה לא יודעים מה עלה בגורלה - כמו משפחות רבות שנמצאות באפלה. מהשעה 09:30 ב-7 באוקטובר אבד הקשר בין עדה לילדיה. בני המשפחה זיהו בבירור את בית ילדותם באחד משידורי "הכתבים העזתים" שחברו למחבלים בעת מתקפת הטרור על יישובי העוטף. "7 באוקטבר התחיל כמו 'עוד בוקר הפגזות רגיל'", אומרת בתסכול נוית, בתה של עדה, "לא הייתה לתושבים שום ידיעה או דבר מקדים, אימא הייתה בממ"ד".
"התקשרנו אליה בבוקר סביב השעה 08:40, אחר-כך עברנו לוואטסאפים, וסביב השעה 09:30 הקשר עם אימא אבד. לאימא יש טלוויזיה בממ"ד, היא ראתה שיש מחבלים בבארי ובשדרות, לנו היא אמרה שיש ידיעה על מחבל ליד המרפאה אבל היא לא בטוחה במידע. לדעתי היא הבינה יותר ממה שהיא שיתפה אותי. אחרי שעה, ב-10:30, היה דיווח שהופץ ברשתות החברתיות הפלסטיניות של 'כתב עזתי' שחבר למחבלים וממש דיווח על המתקפה בניר עוז, בזמן שהוא משדר מהגינה הסמוכה לבית של אימא שלי".
התצלום שמספר: מה קרה בכל בית בניר עוז | מיוחד
בני המשפחה, שלא הצליחו להשיג את עדה, החלו לחשוש: "בהתחלה חשבנו שאולי אין קליטה בממ"ד, ואז חשבנו שאולי מדובר בהפסקת חשמל לנוכח האירועים. אבל ככל שהגיעו עוד ועוד מידעים משם, הבנתי שזה הולך ומדרדר מרגע לרגע". במשך שבועיים וחצי הוגדרה עדה נעדרת, אולם אז התקבל מידע מודיעיני שהגיע לידי מערכת הביטחון שעדה חטופה בעזה: "לא אומרים לנו מה המידע המודיעיני שבידי הצבא, אולי כי לא רוצים לחשוף אותנו ולסכן אותה. אנחנו רק יודעים שהיא חטופה".
167 חטופים בעזה: השמות והסיפורים
"כל שעה וכל יום באים לרעתנו"
שאלתי את נוית על תחושותיה ברקע פעימות עסקת החטופים, והיא השיבה: "סיוט אחד גדול, לא אנושי מה שהחטופים שלנו עוברים שם ולא אנושי מה שאנחנו עוברים כאן. הציפייה הזאת כל יום לשמוע מי כן ברשימה ומי לא ברשימה ממש קשה מנשוא. התחושה שאנחנו בשואה".
בשיחה נויה מספרת על המצב הבריאותי של אימה: "היא סובלת מאסטמה קשה לטיפול והיא לוקחת משאפים וכדורים קבועים והיא סובלת מפציעה בעקבות המאבק עם המחבלים ואיננו יודעים את חומרת פציעתה. כל דקה, כל שעה וכל יום באים לרעתנו והמצב לא הולך ומשתפר".
עדה, במקור מתל אביב, הגיעה במסגרת גרעין נח"ל לניר עוז ומאז גרה במקום. בניר עוז הכירה גם את בעלה, שאיתו הקימה משפחה ונולדו להם שלושה ילדים, היום היא סבתא לשישה. בעלה נפטר לפני כשנה. במשך יותר מארבעים שנה הייתה מחנכת ומורה ללשון וערבית ומחנכת ואף ניהלה במשך עשרות שנים את בית הספר "מעלה הבשור". עדה הייתה אמורה לנסוע לבקר את בנה הבכור שחי בלונדון ולחגוג שם יום הולדת 75.
"הפעם היא לא יכלה לברוח בזמן"
בית המשפחה אומנם עדיין עומד, אבל לא ראוי למגורים: "בניגוד לבתים הרבים שנשרפו ונבזזו בניר עוז, שלד הבית של אימא עדיין עומד, אבל הכול מפורק, שבור, בזוז והרוס, אין לאימא לאן לחזור". בן זוגה של נוית פקד את המקום ואמר למשפחה: "הזמן עצר מלכת, עדות מצמררת לשואה, לטבח. אחד המקומות הכי יפים, קיבוץ וקהילה מדהימה שנעלמו".
במבט לאחור, נוית מספרת על החיים של משפחתה בניר עוז ועל תחושת הביטחון שקדמה ל-7.10: "תמיד היו סביב 'טפטופים', וכשהמצב היה מסלים הם היו באים אליי או נוסעים לחברים, אורזים מזוודה והולכים לאיזו תקופה וחוזרים כשנרגע. זו שגרה הזויה שהם חיו אותה בקיבוץ כבר 20 שנה, רק שהפעם אף אחד לא נתן לנו את ההתראה הזאת ואף אחד לא יכול היה לברוח בזמן, וקרה האסון הנורא הזה".
"חשוב שכולם יבינו שאנחנו נמצאים בסיטואציה שהיא בלתי אפשרית - מחבלים אלימים הוציאו אזרחים מהבתים שלהם, מהמיטות שלהם, וחטפו אותם בצורה אכזרית לעזה, הם נמצאים שם ואנחנו לא יודעים אם הם בכלל בחיים, אם הם נושמים, ישנים, אוכלים?", מסבירה נוית בכאב. "אנחנו רואים ומבינים שהם לא חוזרים במצב בריאותי תקין ובטח לא דואגים לתזונה סבירה, כל יום הוא קריטי וחייבים לעשות הכול בשביל לשחרר את כולם!"