בחזית המאבק בפיגועי הירי והברחות הנשק בגבול הבקעה ניצבת חטיבת הבקעה והעמקים. בשני גדודי הסדיר שלה – אריות הירדן ולביאי הבקעה – יש רק מ"פיות לוחמות שמובילות את הגדודים במעצרים, בסיכולי הברחות ובהגנה שוטפת על הגזרה. הפלוגות מעורבות, וברובן יש רוב ללוחמות.
"הלוחמים והלוחמות עושים בדיוק את אותה עבודה – אם אלה משימות בט"ש, אם זו פעילויות, החיילים והחיילות נערכים באותה צורה, ולפעמים המוטיבציה של הלוחמות גבוהה יותר משל הלוחמים", מצהירה סרן נועה גדעוני, מ"פ בגדוד אריות הירדן, שכשני שלישים מהפלוגה שלה לוחמות ושליש לוחמים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
סרן גדעוני, בת 23 מירושלים, היא אחת מחמש המ"פיות של גדודי אריות הירדן ולביאי הבקעה, והיא הודפת את הטענות על הגדודים המעורבים, שאף נשמעו ביתר שאת לאחר הפיגוע בגבול מצרים לפני שלושה חודשים, שבו נרצחו שלושה לוחמים, שניים מהם לוחם ולוחמת ששהו יחד בעמדה 12 שעות. "העבודה יחד היא מטורפת, ומי שמזלזל שיבוא ויראה את התוצאות, הגזרות מורכבות ורוב הפלוגה שלי הן לוחמות – ויש הצלחות", היא אומרת.
חטיבת הבקעה והעמקים מעניקה מענה טקטי לחיזוק ההגנה בגבול ירדן, כדי למגר את הברחות כלי הנשק ולמנוע חדירת ארגוני טרור דרך הגבול. החטיבה מחזקת את מנגנוני ההגנה בגבול ותורמת לנתוני הסיכול בשיתוף עם יחידת מָתיל"ן (מודיעין, תצפות, יירוט ולוחמה ניידת), יג"ל (יחידת גבול לבנון), בלשי מחוז ש"י (יהודה ושומרון) ויחידת מגן. בשנת 2023 תפסה החטיבה בגבול הבקעה יותר מ-415 כלי נשק, ב-16 הברחות שונות, וסיכלה שתי הברחות סמים שבהן נתפסו 36 ק"ג סמים.
רצף פיגועי הירי באזור הבקעה גם מציב את שני הגדודים בחזית הלוחמה בטרור. גדוד לביאי הבקעה, שנמצא באופן קבוע במרחב יריחו, אחראי להגנה בו, עם יחידות הקומנדו אגוז, מגלן, ובעיקר דובדבן. הכוחות פועלים מול מחנה הפליטים עקבת ג'בר, הסמוך ליריחו, ובשנה האחרונה נעצרו במחנה 42 מחבלים.
סיקור מורחב ב-N12:
- פיגוע ירי בבקעת הירדן: לוחם מג"ב נפצע בינוני
- "הוא יצא והתחיל לירות ללא הפסקה"
- ליל מעצרים עם הגדוד המעורב
- שלוש נרצחות בפיגוע בבקעה: לוסי, מאיה ורינה די ז"ל
"המטרה: ניצחון על האויב"
בגדוד אריות הירדן שלוש מ"פיות: סרן מאי כהן, סרן גדעוני, וסרן עדן מנסבטוב. בגדוד לביאי הבקעה שתי מ"פיות: סרן נועה כהן וסרן אושר בן צור. החמש סיפרו לנו על הפעילות המבצעית שבה הפלוגות שלהן מעורבות, על הגדודים המעורבים ועל האירועים המורכבים תחת אש.
סרן גדעוני וסרן בן צור מספרות שהגדודים עוסקים בעיקר במעצרים ובסריקות אמצעי לחימה באזור בקעת הירדן. כשהן נשאלות כמה אינטנסיבית הפעילות שלהן וכמה עימותים והתנגדות יש, הן עונות: "זה חלק ממה שאנחנו חווים במהלך היום-יום שלנו, אבל עושים מה שצריך".
"בגלל העבר של הפיגועים אנחנו הרבה מאוד בחוץ, בצירים", מוסיפה סרן גדעוני. "עכשיו התלמידים חזרו לבתי הספר, יש יותר תנועה של אוטובוסים, הסעות של ילדים, אז אנחנו מתגברים שם. אנחנו עושים חיפושי אמל"ח, מעצרים וגם פטרולים. הברחות האמל"ח הן משהו שאנחנו עוסקים בו הרבה, בהגנה שלנו. הגזרה משולבת, גם גזרה מזרחית וגם גזרה מערבית, איו"שית יותר, אז חובה לשלב בין הדברים".
יצא לכן להיות תחת אש?
סרן גדעוני: "כן, בפעילויות מבצעיות".
ספרו לי רגע על הדבר הזה, זה אירוע מורכב לכל לוחם, בייחוד בפעם הראשונה ובייחוד למפקדים.
סרן בן צור: "ברור שיש מורכבות וכל הזמן יש חשש ורוצים להחזיר את כולם בשלום. זה לרוב מפתיע. לפעמים זה מרכב חולף, לפעמים זה מדויק יותר – וצריכה להיות תגובה מהירה וחזקה. בסוף, בקצה, המטרה היא להגיע לאירוע של ניצחון על האויב".
בתוך מחנה הפליטים עקבת ג'בר
סרן בן צור, בת 24 מתל מונד, מספרת על הפעילות במחנה הפליטים עקבת ג'בר, שהוקם ב-1948. בתוך המחנה צמחה תשתית פעילי טרור, שהוציאה לפועל פיגועי ירי קשים. גדוד לביאי הבקעה היה חלק מהפעילות לצמצום הטרור היוצא מיריחו. "באירוע בעקבת ג'בר הייתה פעילות יוצאת מן הכלל, הרבה כוחות הצטרפו", אומרת סרן בן צור. "זה היה מבצע שהתכוננו אליו הרבה מאוד זמן. בקשר שמענו 'הותקלנו', והדבר הבא שאתה הולך לעשות זה לחתור למגע ולראות מה הסטטוס של כל אחד, ואז רואים כמות של אמל"ח שאתה מבין שהגעת לאינטנסיביות שונה לחלוטין".
מה עבר לך בראש ברגע שהבנת שיורים עליכן?
"בהרבה מהמקרים אנחנו צריכים לתת מענה גם לחיילים ולראות שהכול קורה כמו שצריך ומשיבים אש כמו שצריך. אני הייתי בנקודה אחרת ואני זוכרת ששמעתי 'הותקלנו' בקשר. הדבר הזה מעיף אותך באוויר, יש לך דקות ספורות, גם להגיב, גם לוודא שכולם בסדר וגם לנצח. זה אירוע שיכול להיות מפחיד, אבל הוכחנו את עצמנו. יציאה לפעילות זה לא דבר של מה בכך, זה תכנון מסודר, הכניסה היא כניסה מסודרת".
"מבחינת הגזרה שלנו והפעילויות אצלנו, ירי זה משהו שקורה כמעט בכל פעילות", מספרת סרן גדעוני על הפעילות בפלוגה שלה. "אבל במקרים מסוימים משולב בו יידוי אבנים, לדוגמה, ואנחנו יודעים שאם אנחנו נכנסים, אז ודאי יהיה ירי, פריפריאלי יותר או מדויק יותר. ברור שתוך כדי פעילות, כמו שאושר אמרה, אנחנו בתור הקודקוד נמצאים גם בפנים וגם בחוץ – ולא תמיד נהיה בנקודה שבה קורה האירוע. אז נצא החוצה כמובן ונתפעל את האירוע גם מבחוץ, כי בסוף אלה החיילים, ואם קורה משהו לחייל, שזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים, אנחנו רוצים לבצע הכול כמו שצריך ושכולם יחזרו בשלום".
תארי לי אירוע שהיית שותפה לו בהיבט הזה.
"בפעילות בוואדי פארה יצאנו מהאיתור שלנו בבית, ותוך כדי שהכוחות יוצאים נפתח ירי לכיוון החיילים בחוץ. ברור שזה היה לתפוס איזה סוג של מחסה, ויש מטענים שנזרקים או בקבוק תבערה. אני לא חוויתי אירוע של ירי מדויק על אחד החיילים, אבל בפלוגה שלי לפני שהגעתי אחת החיילות שלי נפצעה מרסיסים של ירי. זה מכניס את החיילים למה שהתכוננו אליו. אנחנו מתכוננים למקרה קיצון, וכמו שאושר אמרה, אנחנו מתרגלים ומתכוננים כמה שאפשר כדי להגיע מוכנים – ולא מזלזלים בזה לרגע. גם בפעילות שלא מורכבת מדי אנחנו תמיד מוכנים לאירוע, בגלל המצב".
פעילות מבצעית מדי יום
סרן מנסבטוב (24), שגדלה באריאל וגרה ברמת גן, היא כאמור מ"פ בגדוד אריות הירדן. הקצינה מפקדת על גזרת העמקים ומתמודדת יום-יום עם פעילות מבצעית מהזירה המזרחית ופעילות ביטחון שוטף (בט"ש) בתגבור צירים ועוד מגוון פעילויות. גם היא מספרת על הפעילות בעקבת ג'בר, ומזכירה את הפיגוע בחודש פברואר שבו נרצח אילן גנלס ז"ל בירי מכלי רכב על ציר 90 בצפון ים המלח.
לסרן מנסבטוב היה חלק בתפיסת חוליית המחבלים מהפיגוע. היא והחפ"קים שלה ביצעו מרדף אחר סייענים של היורה ותפסו את חמשת המחבלים. "הגענו לעקבת ג'בר בכוונה לתפוס את המחבלים", היא משחזרת. "אנחנו יורדים מהרכב ומבינים בתוך כמה דקות שאנחנו באירוע ושאנחנו מובילים אותו. אנחנו מקבלים 'הותקלנו' בקשר ומוצאים את עצמנו עומדים מול חוליית מחבלים. תחילה לא הבנו בכמה מחבלים מדובר, תוך כדי תנועה אנחנו מבינים שיש שם שבעה. אנחנו מתחילים להילחם ולאחר דקה או שתיים הם בידינו".
"בתפקיד שלי יצא לי להיות גם בסיכול גדול שהחטיבה והפלוגה שלי השתתפו בו. בנקודה הזו, כששומעים בקשר 'הותקלנו', מבינים שאנחנו לפני אירוע לא קל. בראש שלך כמפקדת עוברים הרבה דברים, אבל צריך לנטרל את זה ובכל הכוח להסתער על המטרה ולנצח, אין ברירה".
"אני מאמינה בעבודה קשה", מוסיפה סרן מנסבטוב, "וזה משהו שאני מעבירה ב-100% גם לחיילים שלי. אני רואה בדרך מטרה לא פחות, ועם זאת, הניצחון במפגש הראשון הוא משהו שאין עליו פשרות. אני מציבה לחיילים שלי דרישות גבוהות וסטנדרט גבוה, ועם כל הקושי, יש לכך תוצאות. העבודה לעולם לא נגמרת, תמיד יש לאן לשאוף ואיפה להשתפר, אבל הדרך שאנחנו עוברים עם החיילים שלנו, תוך כדי הגנה ושמירה על הגזרה, היא משהו שאני אוהבת בתפקיד שלי".
גם סרן מאי כהן (23) מקריית גת היא מ"פ בחטיבה. כיום היא קצינת האג"ם בגדוד אריות הירדן. "כחלק מהתפקיד יצא לנו להיות תחת אש, בפעילות מבצעית או בביטחון השוטף", היא מספרת. "באותו רגע המחשבה הראשונה שקופצת לראש היא מה קורה עם החיילים ואיך הם בסיטואציה, ותוך כדי זה צריך לתמרן, להילחם וגם לחשוב קדימה. זה מאתגר, אבל זה התפקיד. הסיפוק שמגיע בקצה, לאחר הניצחון, הוא הדבר האמיתי".
סרן נועה כהן, מ"פ בגדוד לביאי הבקעה, היא בת 25 וגרה במודיעין. היא עלתה ארצה מבלגיה ב-2006. בגזרתה העיר יריחו, והיא משרתת בפלוגה המקבילה לזאת של סרן בן צור. הפלוגות משתתפות במעצרים, בסריקות אמל"ח ובפעילויות מבצעיות אחרות. "כחלק מהפיקוד על העיר, שבזמן האחרון נמצאת בגל של עלייה בטרור", היא מספרת, "יצא לי להתמודד עם ירי לעבר הכוחות שלי, ולהימצא תחת אש חיה. כמו כן, בגזרתי יש יישובים ולא פחות חשוב לשמור על תחושת הביטחון של מי שגרים הם, להיות בקשר עם התושבים, להגן עליהם ולשמור על שגרת החיים שלהם ככל האפשר".
"הלוחמים והלוחמות גאים להיות חלק"
אני שואל את סרן גדעוני ואת סרן בן צור על הביקורת שנמתחה על הנחיצות של הגדודים המעורבים.
יש קבוצות גדולות באוכלוסייה, קבוצות רועשות, שטוענות שאין לדבר הזה קיום ושלא ישרתו אם יימשך.
סרן בן צור: "אני גדלתי בחיל הגנת הגבולות ואני תכף שש שנים בגדוד שלי, אני חושבת שהם עושים עבודה נפלאה, אני חושבת שהם מוכנים ושהם לא כמו כל גדוד שהוא גדוד נודד ובא רק לארבעה חודשים. אני חושבת שהיופי הוא שאנחנו משנים את תפיסות ההגנה בהתאם לשטח, אנחנו הופכים לטובים יותר, מקבלים אמצעים טובים יותר, הלוחמים והלוחמות גאים להיות חלק. מי שמערער על זה, אני יכולה להגיד לו שני דברים: דבר ראשון, לחיל הגנת הגבולות אין גבול. אנחנו עושים הכול מהכול, ללא תחומים – אם בגזרה המזרחית ואם בגזרה האיו"שית צריכים אותנו, אנחנו בכל מקום. הדבר השני הוא שהמוטיבציה אצלנו הרבה יותר גבוהה. בגיוס, ברצון לתת ולשרת ולהגן על המדינה".
וכשאמרו שהלוחמים בגבול מצרים נהרגו כי היו לוחם ולוחמת לבד, 12 שעות בלילה, שיש פה טעם לפגם?
"מי שאומר את זה לא מכיר אותנו. האם יש שחיקה? יש שחיקה, צה"ל נמצא במערכה בלתי פוסקת תקופה ארוכה. אבל להגיד שזה מהמקומות האלה – זה לא במקום בכלל".
מה יש לכן להגיד על הטענה שהלוחמות מגיעות לגדודים עם מוטיבציה, ואילו הגברים שמגיעים הגיעו לשם בעל כורחם – ואולי אחרי זה הם משתנים, כי הם מגלים משהו אחר.
סרן בן צור: "אני מסכימה מאוד, גם כמי שהייתה מ"פ טירונים. אתה מרגיש את ההבדל בטווח הארוך. יש לי מחזורים לקראת שחרור והבנים מרגישים משמעותיים. זה קורה בזכות מפקדים טובים לאורך הדרך שרואים לאן החיילים יכולים להגיע. הלוחמים שלי שלקראת השחרור מרגישים שהם משמעותיים. מעניין אותם שירות משמעותי, והם רואים שהם הביאו הישגים מבצעיים".
"לנוכח המציאות הם מגיעים לקצה גבול היכולת שלהם", מדגישה סרן בן צור, "וזה תלוי בנו, כמה אנחנו דוחפים לשם – בתוכנית שמותאמת לבנים ולבנות. יש לי מספיק מפקדים בנים בפלוגה. בשדרת הפיקוד רואים בעיקר בנים. עכשיו יש לי סמג"דית שנכנסה, אישה, אז עכשיו יש גם וגם, ובסוף זה גורם לחייל להבין שהוא יכול להתפתח ולהגיע למקומות שהוא רוצה. זה לא שונה מכל גדוד אחר".
אתן רואות שיש יותר מוטיבציה ללוחמות לצאת לפיקוד ולקצונה?
סרן בן צור: "יש יותר מוטיבציה אצל נשים, אבל זה הגיוני מבחינת מספרים. השאיפה היא 40% לוחמים ו-60% לוחמות. הפלוגה אצלי כמעט חצי-חצי, אבל הרוב זה 30% לוחמים ו-70% לוחמות".
הסביבה היום מתפשרת כדי לתת ללוחמות לעמוד בדרישות או שיש סטנדרט וצריך לעמוד בו?
סרן בן צור: "בעיניי הסטנדרט רק עולה. בבוחן הכשירות כולן צריכות להגיע למטרה. הייתי נגביסטית, אף אחד לא ויתר לי ואמר לי 'תיקחי פחות תחמושת'. אם ביקשתי להיות לוחמת אז זה 'תגיעי לקצה הגבול היכולת', לפי מה שהצבא דורש".
מה אתן חושבות על זה שרבנים ופוליטיקאים אומרים "לא נשלח את הבנים שלנו לשם ואין זכות קיום לגדודים האלה"?
סרן גדעוני: "אני אומרת שיסתכלו על התוצאות שלנו, שיבואו ויראו את הלוחמות פה תוך כדי משימות, יכול להיות שהן עושות את זה טוב יותר. העבודה יחד טובה יותר, זה נותן יתרון. שיבואו לראות תוצאות – להפך, אנחנו אפילו עושים יותר, כי הגזרות מורכבות יותר".
סרן בן צור: "אני תכף לקראת סיום תפקיד של מ"פ מבצעית, אני מסתכלת היום על הפלוגה שלי ואנחנו נמשיך להגן בצורה הטובה ביותר, וכל קולות הרקע ימשיכו להיות קולות רקע, בטח ביחס לאיך שאנחנו מובילות את הפלוגה, אבל גם בשדרת הפיקוד בצה"ל. חובת ההוכחה עלינו, ועד כה ואנחנו עושות עבודה מעולה".
אתן ממליצות לבנות לשרת כמוכן?
"חד-משמעית ממליצות", אומרות שתיהן.