קרב על הבית: לוחמי יחידת דובדבן הוקפצו בשבת ה-7 באוקטובר מיהודה ושומרון ליישובי העוטף, לאחר מתקפת הפתע של חמאס ופלישת המחבלים ליישובים. בהתחלה, בתוך כל הכאוס, לא היה ברור לאן יישלחו אך ברגע שהתברר שהם בדרכם לכפר עזה, רס"ל ג' הבין שהוא הולך להילחם על חיי משפחתו וחבריו. בזכות ההיכרות שלו עם המקום ועם אנשיו, ג' הכווין את שאר הלוחמים – והצליח להציל עשרות תושבים. "היה לי קשה להילחם במקום אחר בידיעה שיש אירוע כזה בקיבוץ שלי", הוא מספר.
הוריו של ג' לא היו בקיבוץ באותו הזמן, אך אחותו, אחיו ובת זוגו היו שם. "כל הוואטסאפ שלי היה מלא בהודעות מחברים מהקיבוץ שזועקים לעזרה ומספרים שיש להם מחבלים בתוך הבתים", הוא משחזר. "ביקשתי מהם שישמרו על קור רוח ואמרתי שאנחנו בדרך, כשבשלב הזה אני כבר מבין שחברים שלי בכיתת הכוננות נהרגים, לצד עוד אנשים מהקיבוץ".
"ראיתי בשכונה שבה הבית של הוריי 30 מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש", נזכר רס"ל ג' ברגעים הדרמטיים שהיו ההתחלה של לחימה עיקשת שנמשכה כעשר שעות ברציפות. "התחיל קרב יריות ביננו לבינם, זרקנו עליהם רימונים וירינו בלי הפסקה. אמרתי למפקד שלי שאני מכיר כל פינה בקיבוץ ושאני יכול לנהל את הלחימה".
"כבר בחילוץ מהבית הראשון אמרתי שיש כניסה נסתרת נוספת שהכרתי ונמצאת מסביב, וידעתי איפה נמצא הממ"ד שבו יכולים להיות תושבים", מציין ג'. "רצתי ישר לשם וצעקתי :'זה צה"ל, זה דובדבן, באנו להציל אתכם', אבל לא פתחו לי את הדלת כי חשבו שמדובר במחבלים. רק כשאמרתי 'זה ג' מכפר עזה, הבן של ב***ה וי**י פתחו לי את הדלת".
ג' מתאר כיצד זה הרגיש להילחם במקום שבו בילה את כל חייו ואומר שהיה לו חשוב לשדר לאנשי הקיבוץ שיש איתם פנים מוכרות על מדים ושיש להם על מי לסמוך שלא ינטוש אותם. בהמשך הלחימה העיקשת, ג' ולוחם נוסף מהיחידה זיהו שני לוחמים שהיו מוטלים ללא רוח חיים, וראו שני מחבלים שזוחלים לכיוון הגופות כדי לקחת מהם את הנשקים: "הרגנו את שניהם ודילגנו לבית הבא".
אחד המקומות שאליהם הגיעו ג' וחבריו לדובדבן במהלך הקרבות היה מגורי הצעירים בקיבוץ, שמהם הצליחו רק בודדים לצאת בחיים. "הייתה שם לחימה מאוד קשה, קשה לעכל שהמקום שעד לפני שבת היה גן עדן ושיש לו מקום ענק בלב שלי פשוט הרוס לגמרי". הוא מוסיף בכאב: "זיהיתי גופות של אנשים שאני מכיר, במקום שהוא חלק בלתי נפרד מהילדות שלי".
במהלך כל הלחימה, אחיו ואחותו של ג' הסתתרו בביתם בקיבוץ. "אח שלי רץ להביא את אחותי ברגע שהוא שמע יריות והם נכנסו ביחד לממ"ד", מספר ג'. "אמרתי לו כמה פעמים שאני רוצה לחלץ אותם, והוא אמר לי 'לך לאנשים אחרים, למשפחות עם תינוקות, אנחנו נהיה בסדר'".
"כל הזמן משפחות שלחו אליי מיקומים והכוונתי לשם כוחות", הוא מסביר. "אני מאוד שמח שיכולתי לעזור, שהייתי גורם שמשנה את התמונה גם בלחימה וגם בהתמצאות במקום, אבל כל הזמן מלווה אותי התחושה שהלוואי והייתי יכול להציל ולעשות יותר. בחיים שלי לא האמנתי שאקח חלק במשהו כזה גדול ושזה יקרה במשמרת שלנו. בשבילי זו גאווה עצומה וגם תחושת שליחות מטורפת להגן על הבית, על המדינה ועל הגבולות שלה", מסכם הלוחם.