ימים ארוכים עם אותם מדים, לילות של שינה בנגמ"ש הנמר והרבה מאוד קבנוס - כך מתארים הלוחמים שנמצאים שבועות ארוכים בעומק הרצועה את שגרת חייהם בזמן הלחימה. הם מספרים שבימי הקרב הם לא יוצאים מהכלי המשוריין ימים רצופים, ובהפוגות הלוחמים, שנמצאים בלי טלפונים, מעבירים את הזמן במשחקי קלפים ושש בש.
מעל שלושה שבועות רצופים לחמו חיילי גבעתי בתוך הרצועה, וחטיבת הצנחנים נלחמה בעומק הרצועה במשך חודש וחצי. "זה היה עוצר נשימה לחצות את הגבול באמצע הלילה", מספר רס"ר סרגיי, לוחם פינוי כבד בגבעתי. "בהתחלה זה מפחיד להבין שזה רגע האמת, אבל פתאום אחרי מספר ימים אתה מבין שהתרגלת מבלי לשים לב".
הלו"ז של כל חייל משתנה בהתאם לפקודות שהגדוד מקבל. "זה מתחלק לשניים, יש זמנים שאנחנו יותר סטטיים ויש זמנים שאנחנו בתנועה. בימים סטטיים יש כוננות בזמנים שונים, ניקוי נשקים והכנות למשימות הבאות", מספר רס"ן דניאל, מ"פ בצנחנים.
"אנחנו ישנים בעיקר בבתים ובמבנים ולפעמים ישנו גם במטעים שהיו נסתרים", מוסיף קצין הצנחנים. "לא בוחרים בית לפי נוחות, אלא לפי מה שהוא משרת למשימה ולפי איך שאפשר להיערך בו להתקפה. יצא לנו להשתמש להם גם בשמיכות - הציוד שלנו הוא מינימלי, כי כולו על הגב ולכן אנחנו מבינים שאם לא נשתמש במה שיש, נקפא מקור. בגלל שאנחנו נעים רגלית, ללא כלים, יותר קשה לאויב לבנות מולנו התקפות כי הוא לא יודע איפה אנחנו".
היו פעמים שלא דרכנו רגל אחת מחוץ לנגמ"ש שלושה ימים
בניגוד לחטיבת הצנחנים שנכנסו ויצאו רגלית, שאר חטיבות החי"ר נמצאות לפעמים בכלים המשוריינים זמן רב: "אני נמצא בפלוגה שאחראית על פינוי הלוחמים שנפצעים, אם הגדוד נכנס לימי התקפה אנחנו נשארים בכלים. יש לנו רופא ופרמדיק ואנחנו נמצאים תמיד בהאזנה לקשר ומחכים לרגע שיעלה דיווח על פצועים. היו פעמים שלא דרכנו רגל אחת מחוץ לנגמ"ש שלושה ימים רצופים וכשאנחנו נשארים בפנים ימים רצופים - השירותים שלנו הם שקיות ובקבוקים ולפעמים פותחים את הדלת רק לשנייה כדי לשפוך פיפי החוצה", מספר רס"ר סרגיי, לוחם פינוי כבד בגבעתי.
"אין הרבה מקום בנגמ"ש, אז כשישנים בפנים, חלק ישנים בישיבה וחלק נזרקים איך שאפשר. הנמ"ר הוא קשיח, קר ומלא בברזלים, אז אנחנו נעזרים בכריות מטוס ובשמיכות קטנות שמביאים לנו באספקה הלוגיסטית", מוסיף רס"ר סרגיי.
ישנים עם מדים, נעליים וציוד לחימה במשך ימים ארוכים ברצף
כשהם לא ישנים בכלים, הלוחמים בחטיבות המלוות בכלי הרק"ם (רכב קרבי משוריין) ישנים במבנים שונים כדי להתאוורר: "בתור בחור בגובה 1.91 מטר, קשה לקפל רגליים בנמ"ר, אז גם אם זה לישון על הרצפה עדיף לי בבית. אם אני יכול למתוח רגליים - זה שדרוג בשבילי", ממשיך רס"ר סרגיי, לוחם הפינוי מגבעתי, לספר.
"בפעמים אחרות כשישנים בבתים, קודם כל משתלטים על המבנה, עוברים ובודקים שהבית מזוכה ונקי מנשקים, לאחר מכן מוודאים שהוא לא חשוף למבנים שיכולים להוות איום (בניינים גבוהים בעלי זווית תצפית). בצפון הרצועה היינו בעיקר בכלים ובדרום מתנהלים יותר בצורה רגלית בגלל שהמקום הרבה יותר צפוף", מתאר רס"ר סרגיי.
הלוחמים ישנים עם מדים, נעליים וציוד לחימה שלפעמים הם לא מורידים ימים ארוכים ברצף. "הרגליים זה הכי נוראי, חייב להוריד כל יום ולשים טלק", אומר רס"ר סרגיי.
לא מדובר במנות שף, אלא פסטה עם קצת רוטב
"אוכלים בעיקר מהמנות קרב ולפעמים מבשלים בבתים בכלים של העזתים. זה מייצר ניגוד, כי מצד אחד אתה לא רוצה שהלוחמים שלך ישתמשו בדברים לא שלהם, מצד שני יש את הצורך באוכל טרי ומרענן. המנה הכי נפוצה אצלנו זה אורז וקבנוס", מתאר רס"ן דניאל מהצנחנים.
גם בגבעתי, המצב דומה לצנחנים: "קבנוסים זה הדבר שהולך הכי חזק. יש גם מנות חמות וחטיפים ומנות קרב. כשאתה נכנס לבית, אם אתה מוצא בלון גז, משתמשים בו לבישול פסטות ובשר. לא מדובר במנות שף, אלא פסטה עם קצת רוטב אבל התנאים הולכים ומשתפרים", מציין סרגיי.
כל האוכל והציוד מגיע אל הלוחמים במבצעים לוגיסטיים שבהם נכנסות משאיות אספקה לתוך הרצועה. "מביאים ללוחמים הרבה לחמניות טריות, פירות, ירקות, חטיפי חלבון ומוצרים יבשים. אנחנו מכניסים כל מה שלא מתקלקל במהירות - טונה, תירס, חומוס יבש ועוד שימורים", מסביר קצין הלוגיסטיקה של גולני, רס"ן צח.
חלק מהלוחמים מגיעים לעיתים ל"מגננים", מוצבים שנמצאים בקו אחורי יחסית בשטח הרצועה, קרוב יותר לשטח ישראל. "במגננים מקבלים דלק לכלים והלוחמים מקבלים ארוחות מפנקות יותר, כמו כריכי שניצל, לצד מקלחות שטח, החלפת מדים ואפילו מסתפרים על ידי ספרים צבאיים", מוסיף צח.
בימים ששוחררו חטופים, סיפרנו להם כל יום והם התרגשו מאוד
הלוחמים נמצאים בשטח הרצועה בלי טלפונים, ובימי הפסקת האש או בימי "הגנה" יש הפוגה מהקרבות. "בין לבין יש ימים שיש הרבה זמן חופשי וכל אחד מוצא איך להעסיק את עצמו", משתף רס"ן דניאל מהצנחנים. יש לוחמים שמשחקים בקלפים או בשש בש, יש שקוראים ספרים או מתאמנים עם גומיות כושר וכמובן יושבים, מדברים ומנהלים דיונים. "בזמני רגיעה אני מספר ללוחמים על המשמעות של הפעולות שהם עושים. באחד המקרים, מצאנו פיר משמעותי במוצב בצפון הרצועה. מצד אחד אתה מופתע כל פעם מהדברים שהם בנו כדי להרוג אותנו, מנגד אתה מבין - יש משמעות למה שאני עושה. חשוב לי בתור מ"פ להסביר ללוחמים את התמונה הגדולה כדי לתת להם את הסיפוק והכוח להמשיך הלאה. בימים ששוחררו חטופים, סיפרנו להם כל יום והם התרגשו מאוד".
"אנחנו לא נתקלים כמעט בעזתים ברחובות, הם בורחים לפני שאנחנו מגיעים", מוסיף רס"ר סרגיי. "רוב הזמן הוא ללא מפגש פנים מול פנים עם מחבלים, זה מראה את העוצמה שלנו, שהם מפחדים".