"הדבר הכי זכור לי והכי טראומתי לי מהאירוע הזה זה להגיע לאזור הכניסה של הקיבוץ ולראות 500 חיילים עומדים בצורה מאורגנת ומסודרת, עומדים ומסתכלים עלינו. פה האמון שלי בצבא נשבר לגמרי". כך מתאר יאיר אביטל, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ בארי, את התסכול ואת חוסר האונים שחוו אנשי הקיבוץ בעת התופת של השבת השחורה. הקיבוץ הופקר מול מאות מחבלים כמעט לבד, 11 חברי כיתת הכוננות נלחמו עד הכדור האחרון והתחננו לעזרה.
6:56
רחלי באנקוט, ראש צוות החוסן היישובי, מספרת שכעשרים דקות מפתיחת מתקפת הטרור התקשר אליה חבר משק ואמר שהוא רואה מחבלים עם אופנוע מסביב לקיבוץ. היא הייתה בטוחה שהוא צוחק. "שום הודעה מהצבא לא הייתה", היא אומרת. "אחרי עשר דקות קיבלתי מאות טלפונים של חברי קיבוץ שמדווחים לי שיש מחבלים בכניסה לבית שלהם".
7:05
רחלי התקשרה מיד לאחיה הרבש"ץ והוא אמר לה להקפיץ את כיתת הכוננות. אריק קראוניק, רכז הביטחון המיתולוגי של בארי, יצא לפתוח את הנשקייה ולנעול את שער הקיבוץ ובדרך התקשר להקפיץ את חברי כיתת הכוננות. פחות מעשר דקות מתחילת המתקפה, אריק הרבש"ץ נופל ונהרג בהיתקלות עם מחבלים.
בינתיים חברי כיתת הכוננות יצאו להילחם במחבלים. "אני שומע קול ירייה, יורד מהאופניים ורואה חבר כיתת כוננות נוסף", מספר עילם מאור. "אני רואה שני מחבלים יוצאים מהשיחים והשני יורה בו". גיל בוים, חבר שני מכיתת הכוננות, נורה ונהרג במקום.
עילם התקדם לשער הקיבוץ להזעיק כוחות, יאיר הצטרף לשאר החברים ומהר מאוד הם נתקלים שוב במחבלים. מהבית הזה הם יורים וזורקים רימונים. אחד החברים נפצע ופינה את עצמו למרפאת השיניים. המחבלים כיתרו את המרפאה ורצחו חלק מיושביה.
7:30
בשלב הזה לכיתת הכוננות יש כבר שני הרוגים ושלושה פצועים. חגי נפצע קשה ומת מפצעיו בשטח. שאר ששת חברי כיתת הכוננות נלחמים לבדם מול מאות מחבלים שממשיכים לחדור לקיבוץ משלושה מוקדים שונים - מהשער הקדמי, מהשער האחורי ומפרצה נוספת שיצרו בגדר. הם מתפזרים בשכונת הכרם והזיתים, עוברים בית, בית, רוצחים ושורפים אזרחים.
במקביל נכנסו לקיבוץ חמישה שוטרים עם אקדחים, אך מהר מאוד הם הבינו שעליהם לסגת ולהתחמש בנשקים ארוכים. הם עזבו את הקיבוץ ולאחר מכן הופנו למשימות אחרות. "אתה רואה בעיניים, רואה מחבלים זורמים לתוך הקיבוץ", נזכר עילם, "טנדרים על טנדרים נוסעים פה, כנראה עם השפעה של סמים, מאושרים וצופרים ורצים ומגיעים בתוכניות מסודרות. הם היו צבא עם אין-סוף תחמושת".
מתי הכוח הצה"לי הראשון מגיע?
עילם: "הכוח הראשון הצה"לי הגיע אלינו בשעה 9:00 בבוקר,14 לוחמים מיחידת שלדג".
10:00
חיילי שלדג שנסוגו לאחור מחליטים להתמקם בשער הקיבוץ כדי לנסות לבלום כניסה של מחבלים נוספים.
12:00
דור הררי, חבר כיתת הכוננות, מתאר איך גם בחיל האוויר לא הבינו בשעות הראשונות את גודל האירוע: "מתקשרים אליי טייסים ואנחנו בטוחים שזה עוד רגע קורה. ואני מפציר בהם שוב ושוב: איפה הצבא? תשלחו לפה אלפי חיילים. אל תשלחו רק יחידות מיוחדות, יש פה מאות מחבלים".
הטייס ברשת הקשר מבקש מדור שיחזור על דבריו כדי שמפקד הטייסת ישמע אותו. "הוא אמר לי מפקד הטייסת נמצא לידי, אני רוצה שהוא ישמע שוב את מה שאתה אומר, ואני חוזר על הדברים שלי שוב".
הדיווח לראש הממשלה בבוקר 7 באוקטובר
בינתיים, עילם מקבל שיחה מבן דודו שעובד בלשכת ראש הממשלה. "תוך כדי הלחימה עם ירי, אני רואה טלפון ממנו והוא אומר לי את מה שקיוויתי שהוא יגיד: אני נמצא פה עם ראש הממשלה ועם אנשים נוספים, הוא רוצה לשמוע ממך דיווח".
וכך עילם דיווח לנתניהו בזמן אמת: "בארי נמצאת תחת התקפה של מאות מחבלים, אנחנו נמצאים בלחימה עם אנשים ספורים, כיתת כוננות שחלק ממנה כבר נהרג. מאות מחבלים עכשיו מתקיפים את בארי כשאין שום כוח שיסייע. אתם חייבים עכשיו לבוא לפה מיד עם כוחות, ברגע זה". לדבריו, לאחר שתיקה קצרה נתניהו השיב: "הבנתי, הנושא בטיפול".
13:00
כוח מסיבי ראשון של יחידות שלד"ג וסיירת מטכ"ל מגיע לסייע לחברי כיתת הכוננות בלחימה מול המחבלים.
14:00
מטוס קרב ראשון מגיע וטס מעל קיבוץ בארי. הוא מתבקש להפציץ גן ילדים בו שהו כ-50 מחבלים, אך לא מקבל אישור לירות בתוך הקיבוץ.
18:30
יאיר אביטל מחולץ ממרפאת השיניים עליה השתלטו המחבלים, לאחר שהתחבא שם פצוע במשך שעות והעמיד פני מת. הוא ואחות הקיבוץ נירית היו היחידים ששרדו את התופת. עוד יידרשו שעות כדי לטהר את הקיבוץ ממחבלים. 85 מאנשי קיבוץ בארי נרצחו, 26 נחטפו לעזה וארבעה נעדרים.
יאיר מספר שהמחשבות על מה עשו או לא עשו הוא וחבריו לא מרפות ממנו. "לישון אני עוד לא ישן", הוא אומר. "ברגע שעוצמים עיניים כל כך הרבה דברים צפים. אין שיח, אין אבן שאני לא מדמיין שאם היינו עוברים אולי ככה, ועושים אולי ככה יכולנו לשנות ואולי להציל עוד משפחה"
חברו דור מסכם: "תראי את רמת לקיחת האחריות של האנשים פה. תשווי אותם לאנשים שיושבים בראש ותביני את הבושה והחרפה הזאת. אנחנו לא מסוגלים לישון בלילה והם שם יושבים להם איפשהו ואתה אפילו לא שומע אותם. ואתה לא מאמין בהם. ואתה יודע שזה אנשים שלא אכפת להם".