עפרה קידר, בת 70 מקיבוץ בארי, יצאה ב-7 באוקטובר להליכה בוקר במסלול הקבוע שלה. הליכה שממנה לא שבה לביתה. בשעה 06:30 ראתה במו עיניה את רכבי חמאס, את הירי על הבתים ואת האימה שהטילו המחבלים על הקיבוץ כולו. זמן קצר לאחר מכן אבד איתה הקשר ולאחר ימים מורטי עצבים הטלפון הנייד שלה אוכן בשטח הרצועה - והיא הוגדרה כחטופה. היום (שישי) בנה מספר בשיחה עם N12 על שיחת הטלפון האחרונה איתה ועל החשש למצבה.
"בשעה 06:30 אשתי ישבה בסלון עם הבן הקטן שלי בן השנתיים וחצי. היא הגיעה אליי לחדר בריצה ואמרה לי: 'קום מהר, אני שומעת יריות וקסאמים בקיבוץ', נזכר אורן בנה של עפרה. "אני לא זוכר שמעולם שמעתי יריות בקיבוץ שלי, ואז הגיעו גם הצעקות של חברים בקיבוץ: 'הם פה, המחבלים'. אורן, שזכר שאימו נוהגת לצאת להליכות מדי בוקר, ביקש מיד מאשתו להתקשר אליה. "אימא ענתה וצעקה שיורים עליה", שחזר. היא שאלה את המחבלים 'למה אתם יורים עליי? מה עשיתי?' וזמן קצר לאחר מכן - נותקה השיחה".
באותה שבת שחורה איבדו בני המשפחה את האב סמי, שנרצח בטבח הנורא, ואת הקשר עם אימם עפרה. לאחר ימים של חוסר וודאות, גילו כוחות הביטחון שהנייד של האם נמצא בעזה. "גורמים במערכת הביטחון אמרו שעל פי החשד אמא נחטפה על ידי המחבלים לעזה", שחזר אורן.
לאחר הטבח, אורן פונה עם אשתו ושני ילדיו למלון בים המלח, אך ליבו נותר בקיבוץ. "אהיה רגוע רק כשאימא תהיה לידי ואוכל שוב לחבק אותה. בהמשך סיפר על רגעים של חוסר וודאות ועל הדאגה שלא מניחה לרגע: “אני כל הזמן עם סרטים בראש”, סיפר. “אי-הוודאות הזאת הורגת. זה שאתה לא יודע מה קורה איתה בכל רגע יכול לחרפן. אני מעביר לילות שלמים ללא שינה. רק עם מחשבות על אימא. על מה היא עושה שם בשבי ואיך היא מעבירה את הזמן. בקיבוץ כולם מכירים את אמא כמי שכל הזמן בתנועה. בטח קשה לשבת בשקט עם האנרגיות שלה".
יעל בת ה-41, בתה של עפרה המתמודדות עם מוגבלות שכלית, שהתה בית בזמן מתקפת הטרור. בראיון לאתר "שווים" ספרה: “שמעתי את המחבלים מדברים ביניהם בערבית מתוך הבית, התחבאתי בממ"ד. יעל חיכתה עד שהיה שקט מוחלט, ורק אז יצאה החוצה. מאז היא שוהה במוסד בדימונה, אולם חושבת רבות על הוריה. על אביה שנרצח ועל אימה שנחטפה. "יש לה יומן, היא כותבת להם הרבה דברים, ניכר שהיא מתגעגעת אליהם", מספר אורן. "היא אמרה לי שהיא מאוד רוצה לדעת מה עלה בגורלה של אימא".