המלחמה רציפה ומתפתחת, היא אינה באמת מקוטעת באופן חד לשלבים ברורים, והיא ממלכת אי הוודאות. קשה להעריך איך הדברים יתפתחו: גם אם נדע בדיוק מה מתוכנן בשלב הבא, לא בטוח שכך יתגלגלו האירועים. ולמרות זאת, קל יותר להבין את המציאות הזו אם נחלק אותה לקיטועי זמן ולשלבים.
השלב הראשון היה שלב המשבר: ההפתעה, הכישלון וההכרה בגודלו המפלצתי של האסון ביום שבת. בשלב זה האויב הצליח להפתיע, על ידי תכנון מפורט ויחסי כוחות עדיפים, ובאמצעות הקפדה על מעגל סוד קטן ביותר. האויב ניצח את המערכה הראשונה. בשלב זה קיווה החמאס שחיזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות יצטרפו, ובכך ינצלו את חוסר שיווי המשקל שלנו בכדי להנחית מכה שתפיל אותנו מרגלינו - זה לא קרה. חיזבאללה הצטרף מאוחר יותר ובקצב איטי שאיפשר לנו מענה ראוי. וגם אם יגביר חיזבאללה את מעשיו בעתיד (כצפוי), ברור כבר כי ההזדמנות בראיית חמאס הוחמצה.
השלב השני הינו התאוששות ומערכה באש: זהו השלב שבו אנו מצויים כיום. אנו משמידים מהאוויר את הזרוע הצבאית של חמאס, ואת הנהגתו השלטונית. חמאס מנסה מאוד להצית את הגזרות השונות. עדיין יש תקווה ל"איחוד הזירות". הניסיון האחרון היה ניצול תקלת השיגור שפגעה בבית חולים בעזה לצורך התססת המזרח התיכון - זה לא הצליח. השקר הזה נפל מרגליו אחרי 12 שעות.
כל עוד ניתן להשמיד ביעילות מהאוויר את חמאס, כדאי להאריך שלב זה - התועלת גבוהה, הנזק לכוחותינו נמוך, וזה מייצר מצב נוח יותר לתמרון כוחותינו.
בגזרה הצפונית חיזבאללה ממשיך במדיניות החיכוך המוגבל ומאפשר לחמאס להשתולל. זה עלול להסלים למלחמה, אך בשלב זה מדובר עדיין במערכה מתוחמת. הסרת התיחום לכדי מערכה מלאה היא שיקול ישראלי. ודומה שאנו מתקרבים לנקודה שבה לא תהיה ברירה - וראוי לזכור ולשמור את היוזמה בידינו.
גם המיליציות השיעיות בעיראק, סוריה ותימן צפויות לתרום את חלקן במערכה באמצעות שיגור טילי שיוט וכלי טיס מתאבדים לא מאוישים (רק אמש דווח על ניסיון כזה שייתכן והתרחש). הסיכון מהם נמוך, אך עצם ההשתתפות בלחימה אמור להעצים את רוח הלחימה של חמאס ולהחדיר ספק בישראל שמא אנו בפני מלחמה אזורית, ולפיכך ראוי אולי לדחות את הכרעת חמאס ולהתגונן.
השלבים הבאים כאמור יתפתחו באופן שונה מהתכנון, אבל סביר שאנו עומדים בפני שני שלבים קרובים:
הראשון שבהם הוא המערכה הקרקעית שבה צה"ל ישתלט על שטחים ברצועת עזה. זה יהיה מורכב, אך אין שום כוח צבאי ברצועה שיכול לעצור את התמרון של צה"ל. אנו יכולים להגיע לכל קו שיוגדר. התמרון משיג שלושה דברים מרכזיים:
- השמדת כוח: הפריצה אל שטח האויב מביאה אותו לנסות ולהגן על השטח. חיכוך זה משמיד תשתיות ואויב.
- מסייע ביצירת תנאים להשבת החטופים: הן בהיבט המבצעי הטקטי, והן בנטילת נכסים שיאפשרו לישראל קלפי מיקוח טובים יותר.
- החזרת האמון וכושר ההרתעה של צה"ל: תדמית צה"ל נשחקה ב-7/10. היא נשחקה בקרב הציבור הישראלי ובקרב אויבינו. הישג צבאי מוכח ונוכח עשוי לשפר את המצב.
השלב הבא קרוי בעגה הצבאית "מבצעי ייצוב": בפועל המשמעות היא שלאחר שנגיע לקווי הסיום, לא תסתיים המלחמה. האויב יגיב וישתנה ואנחנו נבין את המצב החדש, ולאור המצב ננתח את מקומנו ביחס להשגת מטרות המלחמה. צפוי שיהיה פער בין השניים: אסור שפער זה יאכזב אותנו, ולצורך מחיקתו יבוצע השלב הבא של המתקפה. והוא צפוי להיות ארוך - הוא ישלב בין המשך המערכה באש להמשך התפתחות התמרון. זהו שלב שלא ראינו מאז מבצע "חומת מגן", וגם האויב בעזה לא מכיר. זה יהיה ארוך ויימשך ככל שידרש עד להשגת המטרות - כינון כתובת חליפית והשלמת השמדת הזרוע הצבאית של חמאס.
בשלב זה חמאס ינסה לגבות מחיר מהכוחות בתוך הרצועה. ימשיך להטריד את העורף ולייצר תדמית של איתנות והישרדות. אנו מצידנו נידרש לקור רוח ולשגרת מלחמה, והכלכלה הישראלית צריכה לחזור לתפקד. יש לייצר שגרה לתושבי ישראל, ובד בבד להמשיך את הפעילות המבצעית. אבל עוד חזון למועד - כפי שהזכרתי המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, והרבה דברים ישתנו עד אז.
לסיכום מילה על חזית הסייבר: הציבור בישראל סקרן, צמא לדיווחים, וצורך המון מידע. מציאות זו מאפשרת לאויבינו להטיל בנו אימה. על ידי קרבות השפעה ברשת - סרטוני זוועה המשבשים את הדעת, שמועות על התנפלות המונית על יישובי ישראל, כתבות של "מומחים" עם תחזיות חורבן ויום הדין, ניסיונות לחדור לרשתות מחשב וטלפונים וכו'. ההמלצה פשוטה: יש לצרוך מידע באחריות. להיות ספקנים וביקורתיים. לוודא סיסמאות חזקות ולא לפתוח קישורים ממקור לא מוכר. זוהי התגוננות אזרחית בימי מלחמה של העידן הדיגיטלי.
>>> אלוף (במיל') תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר, כיום מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
